בן הרצליה ושמחה. נולד ביום י"א בסיון התש"ה (23.5.1945) במושב מרחביה. אח בכור לגדי.

בנעוריו, הוריו העתיקו את מגוריהם לחיפה.

בוגר בית הספר הריאלי, במגמה ריאלית.

שירת בחטיבת הצנחנים והשתחרר בשנת 1966 בדרגת סגן.

ב - 1966 החל לימודי רפואה בבית הספר לרפואה בירושלים.

עם פרוץ המתיחות במאי 1967 גויס למילואים לחטיבה 55 של הצנחנים, גדוד 71, שנלחמה בירושלים.

הפלוגה נלחמה בשיח' ג'ראח, ואדי ג'וז - בואכה מוזיאון רוקפלר. בקרב זה אריה נפצע קשה ושותק בארבע גפיו.

בראיון לצבי ינאי, עורך 'מחשבות IBM', יוני 1969, סיפר אריה: "המשכנו לחפש לגיונרים מסתתרים. מישהו אמר לי ששומעים קולות נשים וילדים מאחת המערות. הוריתי לאחד החיילים לקרוא להם בערבית לצאת מהמערה, בשקט ולבלי לחשוש. קרבתי למערה, עמדתי מול הפתח, עשרים מטר ממנה בערך. המערה הייתה חשוכה לגמרי. נורתה ירייה בודדת מתוך המערה. עפתי לאחור הרגשתי שנפצעתי בצוואר. לא כאב. לא איבדתי לרגע את ההכרה. כבר ברגע הראשון הרגשתי שאני לא מרגיש. כאילו אין לי גוף. עוד לא קישרתי את זה עם שיתוק. המחשבה הראשונה שלי הייתה: נפצעתי, אבל אני חי, אני מסוגל לחשוב".

בתקופת ההחלמה והשיקום בבית החולים הדסה שבירושלים, המליצו רופאיו להעתיק את מגורי המשפחה לירושלים על מנת להימצא בקרבת בית חולים שיקומי.

את השכלתו, תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב, סיים באוניברסיטה העברית. גדי, אחיו, הצטרף לעתודה אקדמאית של צה"ל על מנת לסייע לאריה כ"יד הרושמת" בשיעורים ובתרגולים במהלך הלימודים. את התואר השני בלימודי כלכלה השלים אריה באותה אוניברסיטה, בכוחות עצמו ובעזרתם של חברים.

באותה תקופה משרד החוץ החל לגייס עובדים מיומנים לגוף המחקר החדש של המשרד. אריה הגיש מועמדות, ולאחר הבחינה בעל פה התקבל כחוקר במחלקה למחקר כלכלת מדינות ערב והמזרח התיכון באגף למחקר מדיני. הוא היה לאחד העובדים המצטיינים של המשרד ובשנת 1984 נבחר לעובד המצטיין של שירות המדינה.

בשנת 1977 נישא לבחירת לבו, חנה ראובן.

אריה דביר נפל ביום ל' בניסן התשנ"ט (15.4.1999). טרם מילאו לו 54 שנים בנופלו. מקום מנוחתו בבית העלמין האזרחי הר תמיר בגבעת שאול.

ההלוויה הייתה צבאית, עם משמר כבוד וקומנדקר שנשא את ארונו עד חלקת הקבר האזרחית.

בין המלווים היו גם אנשי צבא ונישאו הספדים ותפילות.

מפקדו, אל"מ (מיל.) יעקב חסדאי, ספד לו: "באנו להיפרד מאריה, לחלוק לו כבוד בדרכו האחרונה. עכשיו אנו יכולים לחלוק לו את הכבוד שברח ממנו כל חייו. תחילה נתן אלוקים לאריה את הכל, ואחר כך לקח ממנו כמעט את הכל. את הכל קיבל: בנעוריו היה תלמיד מוכשר, יפה תואר ומראה, ספורטאי מצטיין, קצין מעולה וסטודנט מבריק. אחר כך לקח ממנו האלוקים כמעט את הכל, כל מה שנתן בגופו, ורק נר האלוקים – נשמתו – לא כבתה. נותרו לו עיניים לראות, אוזניים לשמוע ולב מבין. ונתרו עמו מידותיו ותכונותיו – היושר והמסירות, החוכמה, רוחב האופקים והצניעות. את כולן הכרנו במשך למעלה משנות דור. במשך כל השנים הללו היה אריה אדם פעיל ויוצר. תמיד אפשר היה לקבל ממנו עצה חכמה, ביקורת שקולה, דברי עידוד או אזהרה מועילה. חכמינו מנו מידות טובות באדם, וכאשר ניטלו מאריה מעלותיו הגופניות, הזהירו ונצנצו עוד יותר מידותיו של אריה. איזהו החכם, אמרו חכמינו, הלומד מכל אדם. ואכן, כזה היה אריה, חכם ונבון, ואף על פי כן פתוח ללמוד ולשמוע, להקשיב ולהתעניין בכל תחום ומכל מקור. איזהו הגיבור – הכובש את יצרו, גם בכך ניחן אריה. מי שניטל עליו לחיות חיי סבל ומוגבלות עלול להפוך לכעסן ומריר. יצר של קנאה עלול להתעורר בו. דבר מאלה לא ניכר באריה... אף שהיה ביקורתי לא נעשה ציני או שמח לאיד. דאגותיו הופנו אל המדינה והחברה הישראלית, שהוסיפו להיות יקרות ללבו. איזהו עשיר, שאלו חכמינו, והשיבו – השמח בחלקו. וכך חי אריה עם הנותר שהשאיר לו האלוקים בכבוד ובשלווה. בן דור המדינה היה אריה, דורם של אלה שגדלו והתבגרו בימי ראשיתה של המדינה. הדור הזה הותיר גיבורים רבים בבתי הקברות, אך פחות אנשי מופת שאפשר לראות בהם סמל לחיים. אריה הוא אחד מן המעטים הללו. כיוון שאנו רובנו בני הדור הזה, מוטב שנזכור ונזכיר אותו. הוא הוסיף כבוד לכולנו. בשעה זו, שעת פרידה, ובדרכו האחרונה של אריה, חייבים אנו, חבריו וידידיו, לומר גם מילות תודה והערכה. וזאת ודאי גם על דעתו של אריה. תחילה להוריו של אריה, שגידלו בן לתפארת, ואחר כך עברו עמו את שנות הייסורים של פציעתו וסבלו. יכולים אתם להיות גאים בבנכם ובדרך שעשיתם עמו... לך בשלום, אריה. נר האלוהים שדלק בלבך ימשיך להאיר לנו את הדרך".