בנם הבכור של חנה ודוד. נולד ביום י"ד בכסלו ת"ש (26.11.1939) בעתלית. אח בכור לחמישה אחים ואחיות.

אריה גדל בתל אביב. החל את חינוכו בתל אביב ובהמשך התחנך במסגרת פנימייתית בקיבוצים, בהם גשר הזיו שבצפון ורביבים בנגב.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושירת בשיריון. לאחר השירות החל לעבוד כנהג בקריה הגרעינית בדימונה.
בשנות העשרים לחייו נישא לרונית טובי. בני הזוג הקימו את ביתם בתל אביב, שם נולד הבן דורון. אחרי שעבד שנים אחדות כנהג משאית עבר אריה לעבוד בבניין.

במלחמת ששת הימים ביוני 1967 נקרא לשירות מילואים ונלחם בגבורה. הוא מיעט לספר על קורותיו ועל הקרבות, ורעייתו סיפרה על אשר אירע בתום המלחמה, כשהלך שלוב זרוע איתה למסיבה של החיִל: מייד כשהבחינו בו חבריו, לקחו אותו, נשאו אותו על כפיים וקראו, "הנה הוא הגיבור שלנו!" כתבה הרעיה רונית: "האם ניתן לתאר תחושה עילאית שכזו, את מה שחשתי באותו רגע? אישי שלי, מלאך שלי... כולם יודעים שאתה גיבור, אהוב על הכול".

באוקטובר 1973, מלחמת יום הכיפורים, גויס שוב לשירות מילואים. במהלך הקרבות בחווה הסינית, בדרך לתעלת סואץ, נפצע.

אריה לקה בהלם קרב וסבל בשל כך שנים רבות. ההתמודדות עם מצבו הייתה קשה, ועל כך סיפרה רעייתו: "יכולנו למלא כרך שלם שיתאר את סיפורו, ובעיקר את הכוח שהיה אצור בו... כל מי שהכיר את אריה ידע אף הוא על הכוח שאצור בו". לאחר שנים רבות אחיה של רונית העסיק אותו כמלצר במסעדה על מנת להקל עליו ולמלא את יומו.

אריה היה אדם בעל מידות טובות וטוהר. בכל דרכיו ומעשיו הפגין טוב לב, נדיבות, הגינות ויושר.

אריה חזי נפטר בחג השבועות, יום ו' בסיוון תשס"ח (9.6.2008). בן שישים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בפתח תקווה. הותיר אישה ובן, נכדה ואחים.

על מצבתו חקקו בני משפחתו: "בעל ואבא יקר כל כך!! תום ויושר של עולל, טוב לב שאין דומה לו כלל, איש רב חסד ואמת שנתן מלבו הכל – ובאמת תהא מנוחתך בשלוות עולם יען הליכותיך היו בכבוד ויקר".

רעייתו רונית כתבה שיר לזכרו שנקרא "אחוז בי - בנו": "ביקשתי ממך אלוקיי כוח / אלוקיי אותך ביקשתי שלא לשכוח / אתה האלוקים שם למעלה / עשה שנוכל להמשיך הלאה. // אין בי הכוח בלעדי האיש / אין ולא יודעת מבלי להרגיש / את התהום אותה השארת / את הריק אותו הותרת // עשה אלוקיי שייוותר בי כוח / להמשיך בדרך בה נותרנו / בודדים כואבים כמעט ומתנו / רוצים שוב את ההוד והכוח // שהיו שלך ורק שלך / באופן בצורה שהייתה מיוחדת לך / מלא את החסר הנורא כל כך / עשה ומהר שנוכל להמשיך כך // קשה לאין ערוך מבלי ההדר / ועתה אנו לא יכולים עם החסר / אתה חסר בכל פינה / אתה היית ותישאר פנינה // אותו און, הוד וכוח / שנתנו לנו כולנו את הכוח / להיוותר כמה שיותר מאמינים / אך עם לכתך ידענו – נותרנו מיותמים.

ועדיין לא ניתן לתפוס / היכן אותו זיק – מיתוס / הלכת ונותרה הבדידות בעלטה / מי ייתן ונקבל מעט אור בחשכה. // במקום בו אתה נמצא לבטח בא האור / לנמצאים שם כמותך יצרת גם להם אור / נוח בשלום אישי שלי / נוח כי עייפת עד מאוד / זכור פה כולנו שלך כתמיד / נוח ושמור תפארתך כנר התמיד / הן ידוע תדע כי לבסוף – כמותך, / כולנו כאחד מגיעים אל הסוף".

בשיר אחר שנקרא "אליך אישי שיוועתי" כתבה רעייתו: "אני שואלת ואין מי שישיב / אני רוצה להשיג ואין מה להשיג / כי מאז אותו יום בו הלכת / כואבת, מיוסרת אותי הותרת. // הכאב גדול, חותך בבשר / אין אפשרות להכיל – אי אפשר / מבקשת אותך ולו לרגע / לחבוק, להתבשם, אך לרגע // אני מביטה בכחול השמיים / אולי שמא אראך בינתיים / ושוב הכחול מתרסק בעננים / כי נחיל דמעות ניתך בעיניים.

אלוקים אותך ביקשתי השיבנו / רוצה בו שוב ושוב, הביאנו / לא נותר בי עוד כוח / לא יכולה אותו לשכוח / הוא איננו, איש שלי / ואני אינני בדרכי שלי / כי המכאוב הנורא, מחק אותי / כי הבדידות המיתה אותי / אני מבטת שוב מסביב / אותך מחפשת בכל שביל / יודעת אף יודעת, כי אינך / אך אני בעוצמה מרגישה, אותך / הבדידות העצומה בשלה חוגגת / ואני בדמי שלי מתבוססת / כי דמך בדמי זורם איתן / מי יתנני ואיוותר בשלך – איתן".