בנם של שושנה ואשר. נולד ביום ט' בתמוז תרפ"ד (11.7.1924) בירושלים. ילד שישי במשפחה ברוכת ילדים, ולו שלוש אחיות וארבעה אחים.

אריה (לייב) גדל בירושלים במשפחה חרדית. בגיל ארבע התייתם מאביו ונשלח למוסד ליתומים "דיסקין" של קהילת נטורי קרתא בשכונת גבעת שאול. במוסד למדו תפילות, משנה ו"שולחן ערוך", אך הוא התחבר יותר לסיפורי התנ"ך והארץ ולאט לאט התרחק מהעולם החרדי.

זמן קצר אחרי שנכנס למוסד החלו מאורעות תרפ"ט, והוא נחשף לתמונה של אחד הנרצחים היהודים. זו נחקקה בזיכרונו והשפיעה עליו. כמה שנים לאחר מכן, בהיותו כבן תשע מדי פעם הגיע למוסד היתומים אדם שניבא אסון גדול ליהדות אירופה וסיפר על מחתרת האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) שפעלה באותה התקופה בארץ ישראל המנדטורית. סיפוריו, כמו גם אותה תמונה מהמאורעות, עוררו באריה התרגשות ורצון לפעול למען בני עמו.

המחשבה על הצטרפות למחתרת הילכה עליו קסמים, ובגיל שתים-עשרה עלה בחשאי על גג מבנה המוסד עם השומרים חברי ארגון "ההגנה" והתאמן בירי ברובה.

בגיל שש-עשרה עזב את מוסד היתומים ועבר לגור עם אחותו, מאחר שהמצב הכלכלי בבית אימו לא היה טוב. אחותו סייעה לו למצוא עבודה כעוזר נגר. בתקופה זו הצטרף לתנועת הנוער הדתית-לאומית "ברית החשמונאים", ושם למד תרגילי סדר, ציונות ולאומיות. מדי שבת הלך עם בני הקבוצה לכותל המערבי.

בדצמבר 1942, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, נענה לקריאת מנהיגי היישוב להתנדב לעזרת הצבא הבריטי והתגייס לתפקיד נוטר במשטרה הבריטית. בחלוף שנה וחצי, כשהחלו מהומות של ערביי הארץ, עזב את התפקיד מתוך הבנה שעליו לפעול בדרך אחרת.

בשנת 1944 עבר לנתניה ועבד במפעל יהלומים. באותו הזמן, תחת מעטה סוד, התגייס לשורות האצ"ל. בשלושת החודשים הראשונים עבר הכשרה שכללה תכנים אידאולוגיים ואימונים בנשק, ולאחר מכן הצטרף לעשייה בפועל. בין היתר מונה לתפקיד נַשק ודאג להסתרת נשק בפרדסים, וכן השתתף בפעולות נועזות של הארגון. בין היתר, באפריל 1946 השתתף בפעולת פיצוץ גשר הרכבת ביבנה, במטרה לנתק את האספקה הנחוצה לבריטים. יכולות הצליפה שלו היו גבוהות, וגם על כך זכה להערכה בין חבריו למחתרת.

בהמשך עבר לירושלים והמשיך בפעילות המחתרתית, תחילה גר בבית אימו ולאחר מכן שכר דירה בשכונת גאולה. על קורותיו מהתקופה שלחם באצ"ל כתבה סטודנטית עבודה אקדמית, בעקבות ריאיון מקיף שערכה עימו.

את ציונה הכיר דרך חבר משותף. למרות שהגיעו מרקעים שונים התעקשו להישאר יחד, לא ויתרו על הזוגיות ופעלו כדי לגשר על הפערים. בשנת 1946, תקופה של קרבות בארץ ישראל, נישאו בני הזוג בחצר בית משפחתו בירושלים. מאחר שהבריטים הטילו עוצר באותם הימים, התקיימה חתונה צנועה. כשעתיים לאחר חתונתו חזר ללחימה. את ביתם – דירת חדר – קבעו בשכונת מאה שערים בירושלים.

מתחילת מלחמת העצמאות לחם במסגרת אצ"ל בירושלים, יחידה שנותרה נפרדת גם כמה חודשים אחרי הקמת המדינה. ביום 14.7.1948 השתתף בקרב על כפר מלחה הסמוך לירושלים עם כוח אצ"ל. במהלך הקרב נפצע קשה בחזהו מירי קליעים. שמונה-עשר מחבריו לארגון נפלו בקרב זה.

לאחר שהשתקם מפציעתו החל לעבוד כפקיד מודיעין במשרד המשפטים. התקדם בתפקידים עד שהגיע לתפקיד מנהל המשק של המשרד. בכל שנות עבודתו קיבל גם את האחריות לאמן בירי את כל נושאי הנשק במשרד, בהתאם לרקע שלו. ביולי 1989 פרש לגמלאות, ולרגל הפרישה כתב לו אחד המנהלים: "בכל תפקידיך במשרד הצטיינת תמיד בהגינות, ביושר, במסירות ובעבודה קשה וברצון לעזור לזולת".

לאריה ורעייתו נולד בן שנפטר בלידה, ואחריו שלוש בנות – מרים (מירי), דניאלה ואיילה, ולהן החליט להעניק ילדות מאושרת שלא הייתה מנת חלקו. הוא לא החסיר מהן דבר, אהב אותן מאוד והיה מסור ומלא נתינה. לדבריהן, כל אחת מהן הרגישה שהיא מקבלת ממנו יחס אישי כמו בת יחידה. תמיד החזיק בבית ובכיס ממתקים מיוחדים כדי לתת להן, כמעין פיצוי על הממתקים שנמנעו ממנו בבית היתומים בילדותו.

כשגיסתו נפטרה ודובר על הכנסת בתה מלי למוסד ליתומים, החליט לאמץ אותה: "מבחינתי מהיום יש לי ארבע בנות". ואכן, מלי חשה חלק מהמשפחה הגרעינית.

הקשר עם כל הבנות נותר קרוב גם משבגרו. גם עם הבת איילה, שחיה שנים רבות בניו יורק, הקפיד לשוחח מדי יום בטלפון ופעמים רבות נסע לבקרה. בנותיו ראו בו לא רק אבא, אלא ידיד נפש ומדריך רוחני.

במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 נפל חתנו, בעלה של בתו הבכורה מרים. אריה ורעייתו סייעו בגידול שני הנכדים, והם, שזכו לאהבתו הגדולה, כינו אותו "אבא" והתייחסו אליו כאב. לכל נכדיו היה סב פעיל, מעורה בחייהם והנחיל להם ערכים ואת אהבת הארץ.

לאורך כל השנים שמר על קשר חם עם אימו, שאותה אהב מאוד. כשהזדקנה ועברה לגור בדיור מוגן, טיפל בה במסירות וביקר אותה מדי שבוע.

אופרה ואומנות – במיוחד ציור ופיסול – היו תחומים שאהובים עליו במיוחד. מגיל צעיר ניצל כל הזדמנות שנקרתה בדרכו כדי להאזין לקונצרטים ולמופעי אופרה. בשעות הפנאי גילף בעץ, עסק בריקוע נחושת וצייר בכישרון רב. דניאלה בתו סיפרה שבזכותו למדה לאהוב מוזיקה קלאסית.

אריה בורך ביכולת למידה עצמאית טובה מאוד – היה אוטודידקט. היו ברשותו ספרים רבים והוא הרבה ללמוד ולקרוא, ספרות יפה, תלמוד ועוד. צבר ידע כללי רב והתמצא בנושאים רבים ומגוונים.

כדברי בנותיו, העובדה שרוב ילדותו עברה עליו כמעט ללא משפחה עיצבה את אישיותו, היו לו כוחות נפש בלתי רגילים ואינטליגנציה רגשית גבוהה. טוב לב, ערכיות ואהבה עזה לילדים אפיינו אותו אף הם. עוד הן סיפרו שמתוך רוחב ליבו תמיד הבחין ב"אנשים השקופים" ונהג בהם ביחס אישי חם שהתבטא גם באופן חומרי, למשל העניק מתנות למנקים במקום עבודתו ואירח אנשים לארוחה בביתו.

אהב בכל מאודו את ארץ ישראל, נשאר מחובר לחבריו מהאצ"ל והתנדב לסייע כסדרן בטקסים של תנועת בית"ר בהר הרצל.

בעקבות פציעתו בקרב על כפר מלחה הוכר כנכה צה"ל. על גבו הייתה צלקת גדולה, לאורך חייו סבל מבעיות נשימתיות והתאשפז פעמים רבות לתקופות ממושכות בבית חולים. עבר כמה ניתוחים ובהם כריתת אונה בריאה וכריתת צלעות. למרות זאת היה חזק פיזית ומנטלית ושמר על אופטימיות. רעייתו ציונה תמכה וטיפלה בו במסירות לאורך כל השנים.

בערוב ימיו עבר עימה לדיור מוגן בירושלים, ומדי יום נסע להיפגש עם חבריו מהאצ"ל בקניון מלחה בעיר. את המטפל הסיעודי שלו אהב מאוד.

אריה (לייב) למל נפטר ביום ב' בכסלו תשע"א (8.11.2010). בן שמונים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין הר המנוחות בגבעת שאול בירושלים. הותיר אישה, ארבע בנות, נכדים ונכדות, אחים ואחיות.

על מצבתו מופיע סמל האצ"ל. חקקו עליה אוהביו: "איש משפחה אוהב ונדיב, ירא שמים וישר דרך, זכרך בלבנו לעד", ואת הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" (תהילים צב, יג).

איילה בתו חיברה שיר לזכרו: "אֲבָנִים / רָאִיתִי אֲבָנִים טוֹבוֹת / אַבְנֵי חֵן יְקָרוֹת / שֶׁסִפְּרוּ עַל אַהֲבָה / רָאִיתִי חַלֻּקֵּי אֲבָנִים / חֲלַקְלָקִים עֲגַלְגָּלִים לְצִדֵּי הַנַּחַל / מִתְמַזְּגִּים עִם הַנּוֹף / בִּימֵי מִלְחָמָה הָיוּ לְנֶשֶׁק וּמִקְלָע / רָאִיתִי אַבְנֵי דֶרֶךְ / בִּשְׁבִילֵי הַחַיִים / אֶבֶן מֶטֶאוֹרִיט צָלְלָה מִשָּׁמַיִם / אֶבֶן מִרְמָה וּמִכְשׁוֹל / רָאִיתִי לְעִתִּים / אֲבָנִים מְדַבְּרוֹת / אֲבָנִים אִלְּמוֹת / אֲבָנִים לִמְרָאשׁוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב / אֶבֶן שֶׁנָּבְעוּ מִמֶּנָּה מַיִם / רָאִיתִי אֲבָנִים בְּלֵב אָדָם / אֲבָנִים גּוֹלְלוּ לְתוֹךְ קִבְרוֹ שֶׁל אָבִי / כִּסּוּ אֶת גּוּפוֹ עָטוּף בְּטַלִּית / אֶת לִבּוֹ הַחַם הַטּוֹב / אֶת כָּל הָרֹךְ / שָׁב לָאֲדָמָה הַזּוֹעֶקֶת / וְלִבִּי נִשְׁעָן עַל הָאֶבֶן / אֶבֶן זִכָּרוֹן / גֶּשֶׁם דִּמְעוֹתַי וְזַעֲקוֹתַי / גַּעֲגוּעִים לְאַהֲבָה עַל הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם / סְלָעִים יָעִידוּ / וּפְרִיחָה קְטַנָּה שֶׁל רַקָּפוֹת / לִמְרָאשׁוֹתָיו".