בנם הבכור של אוטיליה ומיכאל. נולד ביום ה' באדר ב' תשל"ו (6.3.1976) בבת ים. אח לאברהם (אבי).

ארנולד – אנדי בפי אוהביו – היה ילד יפה, בהיר עיניים, מצחיק, חברותי ורגיש. בגיל חמש קיבל אח קטן ושמח בו עד מאוד.

את לימודיו היסודיים, בכיתות א' עד ח', עשה בבית הספר "הרצל" שבעיר מגוריו בת ים. תואר כתלמיד סקרן ושקט, טוב לב ואכפתי, שהקפיד על הופעה מסודרת ועל סדר וניקיון. היו לו חברים רבים שאהבו אותו, העריכו את תכונותיו וביקשו את קרבתו. ספורט על סוגיו השונים היווה חלק בלתי נפרד מחייו הן כילד והן כנער; בילדותו הצטרף לחוג ג'ודו – אמנות לחימה שהתחבר אליה מאוד, והתמיד באימונים לאורך שנים. נוסף על כך שיחק טניס והתאמן גם בשחייה.

בעלותו לכיתה ט' עבר ללמוד בחולון, בבית הספר התיכון "הולץ" של רשת "עמל" (כיום: "הרב-תחומי עמל הולץ חיל האוויר"). הריחוק ממעגל החברים הקרובים, שהכירוהו מילדות, הקשה עליו וחידד את רגישותו הרבה. אנדי השקיע פחות בלימודים, וחיפש אפיקים שיאפשרו לו להביא לידי ביטוי את הרצון שפיעם בו, לתרום לקהילה ולסייע לזולת. את המענה לצורך זה כמו גם משמעות חדשה בחייו מצא בהתנדבות למגן דוד אדום ול"משמר האזרחי" של משטרת ישראל – והקדיש לפעילות זו את מרבית שעותיו הפנויות. הים היה מאהבותיו הגדולות, ובנעוריו המאוחרים עבד בחופשות בחוף הים.

בשנת 1994, בהיותו בן שמונה-עשרה, התגייס לצה"ל והוצב בחיל השריון. לאחר הטירונות הקרבית נשלח לקורס נהגי טנק, סיימו בהצלחה והתקדם לתפקיד סמל מבצעים.

במהלך שירותו חווה טראומות שערערו את נפשו. כעבור זמן מה שוחרר משירות והוכר כנכה צה"ל. תפנית זו השפיעה עמוקות הן על המשך מסלול חייו, והן על משפחתו הקטנה. השנים הבאות עמדו בסימן התמודדות מייסרת עם מצבו וחיפוש מתמיד אחר מזור והקלה, אותם לא עלה בידו למצוא.

ארנולד שמואל (אנדי) אופיר נפטר ביום י"ח באב תשס"ג (16.8.2003), והוא בן עשרים ושבע. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין ירקון שבתל אביב. הניח אחריו אם ואח. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים: "לבני, אחי, ונכדי האהוב, בחייך הקצרים ידעת סבל רב. בלכתך הותרת אותנו המומים ודואבים. את ליבנו הבוכה לא ניתן לנחם. נישא זכרך בליבנו לעד!"

דברים שכתבה אימו: "בני האהוב אנדי, מאז שנלקחת ממני הצער והכאב לא עוזבים אותי וחרותים בנשמתי. כל חלומותיך שלא התגשמו מלווים אותי יום-יום. הזמן לא מקהה את הכאב ולא נותן מזור, הפצע לא מגליד והגעגוע רק גובר, ואין אף אחד שיכול לחוש אותו במקומי. אנדיקו בני האהוב, אוהבת אותך ומתגעגעת, גאה במי שהיית ובמי שאתה בתוכי. הכאב והזיכרון שלך לעולם לא יישכחו."

השיר "אנדלוצה דה לה פוצה" שכתב אחיו לזכרו: "הינה לך שיר קינה / הינה הדמעות, הינה השנאה. / הינה לך שיר קינה, / לקחת את ילדותי איתך בכל קומה וקומה. / צחוקך נישא עם הרוח / חיוכך עימי לנצח. / אח של דם / ילד פלא. / הכאב העז / ושוב הדמעות / אימך צריכה כוח, / תן לה לראות. / ואתה עם אביך היושב גם הוא במרומים, / משחק שש-בש / עם אלוהים. / ראית שהוא מפסיד / והלכת לעזור לו להביא ניצחון. / אז הינה לך שיר קינה / הינה הדמעות, הינה המצבה. / אנדלוצה דה לפוצה / תהיה נשמתך כמו נוכחותך, / אין-סופית / וסתם מצחיקה..."

אנדי מונצח בהיכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל אשר בהר הרצל בירושלים.