אשר, בן פנינה ומשה, נולד בשנת תש"ז (1947) בטריפולי שבלוב. הוריו הדתיים הקנו לו ערכי יהדות ועקרונות חברתיים מסורתיים והנער גדל באוירה חמה ואוהבת והיה ילד חביב, עירני ופיקח. בשנת תשי"א (1951) עלתה המשפחה ארצה והשתכנה באור-יהודה. האב עבד לפרנסת משפחתו הגדולה, ובערב עסק בספרות ולא החסיר ממשפחתו דבר. אשר סיים את חוק לימודיו בבית הספר העממי על-שם סעדיה גאון באור-יהודה והיה תלמיד חרוץ ושקדן. כל חבריו הכירוהו כנער ישר לב, מסור למשפחתו ולאחיו, ומנהיג החבורה. גם לאחיו ולאחיותיו היה בבחינת מדריך ומנהיג, אם כי לא היה הבכור. בכל בעיה שהתעוררה פנו אל אשר, והוא בהגיונו הבריא ידע לעזור, לא רק בעצה טובה, אלא גם בהומור טוב. ערבי שבת וחג וחגיגות משפחתיות סבבו סביב דמותו

העליזה, ובכל מקום שנשמע צחוק היה שם אשר במרכז. אחרי שסיים את הלימודים בבית הספר היסודי החליט אשר לצאת לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא התקבל לעבודה כפחח רכב במוסך ועד מהרה נודע כאחד מטובי העובדים. "בעל ידי הזהב", כינו אותו והוא תפס מיד מקום מכובד בין העובדים. מכונית שנמסרה לו לתיקון זכתה לטיפול מעולה משום שאהב את עבודתו ואהב מכוניות. גם בבית לא נח עד שכל דבר יצא מתחת ידו מתוקן. כל תיקון או חידוש, כל מכשיר פגום שנפל לידיו יצא שלם. אחיו ואחיותיו ידעו שלעולם לא ישיב אחיהם האהוב את פניהם ריקם. הוא עזר להם גם בלימודיהם, העניק דמי-כיס לאחיו הצעירים ואת כל שכרו נתן להוריו, על-מנת שיוכלו, בבוא היום, לעבור מאור-יהודה לדירת קבע בבת-ים. המכונית שקנה עמדה לרשות המשפחה כולה. בכל עת שנזקק אחד מהם לנסיעה, היה אשר מסיע אותו ברצון ובשמחה. הוא היה לוקח את בני המשפחה לטיולים ארוכים, וכן נהג לקחת את סבו וסבתו לטיולים ולספר להם בסבלנות ובחיבה רבה על נופי הארץ שאהב. כאשר תכנן נסיעה עם חבריו, היה תמיד אשר המוביל בראש השיירה, כי לא היה כמוהו מכיר את הארץ ונופיה. הוא נהג לשבת שעות ארוכות עם אמו, לספר לה סרטים שראה, ובכלל דאג לכל מחסורה בנדיבות-לב ובאהבה ללא גבול.

אשר גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1964. הוא עבר את האמון הבסיסי וקורס תותחנים נ"ט. בעודו בשירות סדיר פרצה מלחמת ששת הימים ואשר השתתף בקרבות בירושלים והניצחון, שגם הוא תרם להשגתו, הגביר בו את תחושת השייכות לארץ, את אהבתו לה ואת המודעות הפוליטית שלו.

בתחילת אוגוסט 1967 סיים אשר את שירותו הסדיר ושב לבית הוריו ולעבודתו המסורה במוסך. אחיו עבדו אף הם במוסכים ולאט-לאט בשל בליבו חלום להקים מוסך יחד עם בני משפחתו, שבו כולם יהיו שותפים-עובדים. כל אותה עת המשיך לעבוד ולעזור להוריו ולאחיו ואחיותיו. את חברתו עליזה פגש ב-1968 והחליט להקים עמה בית בישראל, אולם עברו שלוש שנים עד שנתאפשר לאוהבים להנשא, והם גרו בדירה שכורה בבת-ים. השניים צרפו פרוטה לפרוטה כדי לרכוש דירה מפוארת ביפו, בבנין שבנייתו עמדה להסתיים בסוף 1973. גם אחרי שנישא המשיך לסייע למשפחתו וחלום המוסך באשקלון נראה קרוב. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתה המשפחה כולה מכונסת בבית ההורים ואשר שעשע את כולם בבדיחותיו ואיש לא חש ברעב הצום. האזעקה הבהילה את אשר ליחידתו והוא נשלח מיד לחזית רמת הגולן. למחרת טילפן הביתה ומסר ששלום לו. אחר-כך יצאה יחידתו לרמת-מגשימים כדי לתת סיוע ארטילרי לכוחות צה"ל. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), הפציצו מטוסי האויב את הגדוד שלו ואשר נפגע בהפצצה ונהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה, הורים, שלושה אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

מפקד הגדוד כתב לרעיה ולמשפחה האבלה: "יקירך נפל כאשר תקפונו מטוסי אויב ובעת שהגדוד עסק בסיוע ארטילרי לכוחות צה"ל, להדוף את האויב הסורי משטחינו ברמת-הגולן. אנו מצידנו השבנו אש, ובעזרת חיל האוויר נפלו מטוסי האויב מיד לאחר התקיפה. אבל לצערנו, לא קודם שפגעו בנו. אם אפשר לנחמכם במעט מן המעט, הרי זו העובדה שהמשכנו לסייע לכוחות השריון, למרות ועל אף הכאב, הצער והזעם שהיו בלבנו על הנפגעים שבינינו, כי כך לדעתי נמדדת גבורת התותחן - להמשיך ולקיים את הסיוע, למרות כל מה שקורה ביחידה עצמה".