בנם של מלכה וחיים. נולד ביום י' באדר ב' תרפ"ז (14.3.1927) באודסה שבאוקראינה (אז – חלק מברית המועצות). במשפחה היו ארבעה ילדים.

בן ציון גדל והתחנך בעיירה פודקמין שבאוקראינה בקהילה יהודית-חרדית. אביו שניהל מגדנייה ומאפייה לימד אותו את רזי המקצוע.

עם פלישת הגרמנים לברית המועצות בשנת 1941, במלחמת העולם השנייה, נאלץ לגור עם משפחתו בגטו בעיר ברוד שבאוקראינה. עד מהרה נקרע ממשפחתו עת נשלח למחנה עבודה והוא בן ארבע-עשרה בלבד, בעוד שהם הובלו למחנות ריכוז והשמדה. לאחר כשנה ברח מהמחנה ליערות והצטרף לשורות הלוחמים הפרטיזנים. כעבור שנתיים גויס לצבא האדום, צבאה של ברית המועצות, עבר הכשרה והיה לחייל מן המניין. מכל משפחתו שרד בשואה בן ציון לבדו.

שנתיים לאחר כניעת הגרמנים הפליג לכיוון ארץ ישראל באוניית המעפילים "אף על פי כן", עקב הגבלות הבריטים על עלייה לארץ גורש עם יתר העולים למחנות המעצר בקפריסין. כשהצליח להגיע ארצה בשנת 1947 התקבל לקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן.

בבוקר שאחרי החלטת האו"ם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 1947 החלה מלחמת העצמאות. בן ציון הצטרף ללחימה ושובץ בגדוד 51 של חטיבת "גבעתי", ומראשית דרכו בלט ביכולותיו הודות לניסיונו בצבא האדום. אחרי הכרזת העצמאות ופלישת המצרים לארץ נשלח להילחם בחזית הדרום בקרבות על הדרך לבאר שבע וליישובי הדרום הנצורים. ניסיונו הצבאי בתקופת מלחמת העולם השנייה ניכר בו, באחד הלילות נקלע לקרב סכינים פנים-אל-פנים עם גשש סודני גדול ממדים מהצבא המצרי והצליח להכריעו.

חבריו לגדוד העידו עליו שהיה אדם יוצא דופן. אחת הדוגמאות לכך היא שלמסדרים הגיע יחף, וכשנשאל לפשר העניין, השיב: "אני פרטיזן".

במהלך המלחמה, ביום 19.10.1948, במסגרת מבצע "יואב", השתתף בקרב על כיבוש תחנת משטרת "עיראק סווידאן" (בכביש אשקלון – קריית גת, כיום: "מצודת יואב") שהייתה בשליטת הצבא המצרי. במהלך הקרב נלכדו חיילי צה"ל תחת אש עזה, ובלית ברירה פקד עליו מפקד המחלקה לצאת עם חמישה חיילים נוספים לתקוף את הבונקר שממנו נורתה האש. חמשת החיילים נותרו מרותקים לקרקע, אך בן ציון אמר לעצמו: "הבנתי שגורל ההתקפה תלוי בי בלבד וכי חבריי עלולים למות אם איכשל במשימה. ליבי נחמץ על הגורל הצפוי להם, והבזיקה בי מחשבה שמוטב שאמות רק אני, במקום שנמות כולנו: ותמות נפשי עם פלישתים. הלום זיכרונות קשים מעברי זינקתי קדימה בשאגות קרב". הוא קשר יחד רימונים בשיטה שלמד בעת שירותו בצבא האדום, חצה גדרות ושדה מוקשים והצליח לפוצץ את בונקר השליטה של האויב. בתוך כך נפצע קשה מאוד בכל חלקי גופו, בין השאר מקליע שפגע בפניו ומסכין שננעצה בבטנו. חיילי מחלקתו הצליחו לסגת ולהינצל בעת הפיצוץ ופינו אותו לבית חולים.

על אומץ ליבו בקרב זה קיבל מנשיא המדינה חיים וייצמן ומראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון את "אות גיבור ישראל" (לימים "עיטור הגבורה") – אות ההצטיינות הנעלה ביותר של צה"ל: "על שגילה גבורה עילאית בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש". היה אחד מתריסר לוחמי מלחמת העצמאות שקיבלו אות זה.

בעקבות הפציעה סבל משיתוק בצד השמאלי של פניו וטופל בבית חולים במשך כשנה.

לאחר השיקום השתחרר בדרגת טוראי ראשון ועבר לגור בבית עם שותפים ביפו. לפרנסתו פתח קונדיטוריה בעיר, הודות לידע שצבר מאביו.

בן ציון הכיר את שרה, והם התאהבו ונישאו צעירים מאוד שרה כבת שש עשרה ובן ציון כבן תשע עשרה. תחילה גרו בגבעתיים ולאחר מכן קבעו את ביתם בהרצליה.

נולדו להם שלוש בנות– מלכה, אירית וטובי, גידל אותן באהבה ובדאגה, עטף וחיבק ווידא שלא תדענה מחסור. לפני השינה שר להן שירי ערש ברוסית. לעיתים קרובות יצאו לטייל ביערות עם חברים כדי ללמוד על הטבע – על פטריות, פרחים וצמחים בכלל, והיעד המועדף היה הרי ירושלים.

אחרי עיסוקו כקונדיטור עסק ביבוא מכונות לממכר שתייה, בהשכרת מכוניות ובהקמת מפעל להפקת נחושת בעזה. בהמשך עבד כסדרן בהיכל התרבות וכנהג.

הקרב שבו נפצע בן ציון ופעולותיו האמיצות היו למיתוס ישראלי. בשל כך זכה פעמיים בכבוד להדליק משואה בטקס יום העצמאות – בשנים 1973 ו-1983, פעמים רבות הוזמן לספר על מעשי גבורתו בהרצאות בבתי ספר ובאוניברסיטאות, וקיבל את אות יקיר העיר הרצליה. למרות כל זאת שמר על צניעות והמעיט לספר לאוהביו על גבורתו – הן בשואה והן במלחמת העצמאות. "מספיק שלי כואב, אז למה שיכאב גם לך?" אמר לבתו מלכה. בתו טובי סיפרה: "ראיתי איך אבא שלי תופס את השואה ואת הסבל הזה דרך עיניים של ילד, והבנתי שאת זה בדיוק הוא לא רצה שנדע".

למרות הקשיים לאורך חייו, בן ציון ניחן באופטימיות, בשמחת חיים ובשביעות רצון ממה שיש לו. סיפרו שהיה "איש של אנשים" – איש שיחה שמוקף בני אדם, טוב לב, נדיב, רחמן כלפי אנשים ובעלי חיים ותמיד נכון לנתינה.

בן ציון ליטנר נפטר ביום ג' בניסן תשע"ב (25.3.2012). בן שמונים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר שלוש בנות, נכדים ונכדות.

תרומתו ופועלו של בן ציון מונצחים באתר ויקיפדיה; בכמה ספרים: "בעוז רוחם" בהוצאת משרד הביטחון, "צל"ש: עשרים שנות גבורה בישראל" מאת יהודה הראל ו"אנשים חשובים מאוד" מאת טומי לפיד; וכן במוזאון חטיבת "גבעתי" במצודת יואב ובתל אביב במוזאון ארץ ישראל ובמוזאון הפלמ"ח. באתר "הגבורה" הועלה סרטון שבו מתאר בן ציון את הקרב על תחנת משטרת "עיראק סווידאן", הקרב שעל פעולותיו בו הוענק לו עיטור הגבורה.