בנם הבכור של משה ואסתר נולד בצפת ביום כ"ה טבת התר"ץ (25.1.1930) אח לאברהם ויוסף.

בן ציון דור שישי מצד אביו בארץ ישראל.

בילדותו עבר עם משפחתו לגור בעיר העתיקה, בירושלים.

בשנת 1948, במלחמת השחרור הצטרף לשורות ארגון ההגנה, בקרבות להגנת ירושלים.

בתקופה זו גרו ברובע היהודי בעיר העתיקה כ-1500 תושבים. ארגון ההגנה קיבל תפקיד להגן עליהם.

הלגיון הירדני שהיה מצוייד בנשק ובתחמושת רבה, תקף את הרובע היהודי בפצצות מרגמה ותותחים, לוחמים רבים נהרגו, ולוחמים נפצעו.

מלאי התחמושת והמזון של התושבים הלך ואזל. תושבי הרובע הסתגרו בארבעה בתי כנסת במרכז הרובע.

לאחר קרבות קשים במשך כשבועיים היה חשש גדול שאם הלחימה תמשך, הרי שבתוך ימים ספורים ייכבש הרובע, ויעשה לינץ׳ בתושבים על ידי האספסוף הירדני. מפקד הרובע היהודי בעיר העתיקה משה רוסנק הגיע להסדר כניעה עם הלגיון הירדני.

במהלך הקרבות ברובע היהודי בן ציון נפצע. הוא נלקח לשבי לירדן עם חבריו הלוחמים ביום י"ט באייר התש"ח. מחנה השבויים מוקם במדבר בצפון ירדן, לא רחוק מגבול עיראק.

פציעתו הייתה קשה ומלווה בכאבים עזים.

חבריו שהיו איתו בשבי מספרים על גבורתו במהלך השבי. למרות שלא קיבל טיפול רפואי, הוא התנהג באופן מעורר השראה, הערכה וכבוד. אישיותו כפי שהשתקפה, עוצמתו הפנימית והתנהגותו היו מקור להערצה בקרב חבריו השבויים, ונאמר עליו שהוא גיבור בכל רמ"ח אבריו.

לאחר תשעה חודשים הוא חזר מהשבי. 

בשנת 1952 נישא לחנה לבית יפרח, ילידת העיר העתיקה בירושלים, דור שלישי בארץ ישראל אחיה מרדכי חביב יפרח נפל במלחמת השחרור, בקרב בעטרות.

לחנה ובן ציון נולדו ארבעה בנים: שמעון, משה, רון ומוטי. בניו היו ממשיכי דרכו ומקור גאוותו.

הוא אהב לטייל ברחבי הארץ, הכיר כל שביל ופינה בירושלים, בפרט בעיר העתיקה.

באישיותו היה אדם ישר נאמן ואהוב, חביב ונחמד, נעים הליכות וצנוע.

במהלך השנים עקב פציעתו הקשה, חלה הדרדרות במצב הרפואי, והוא הוכר כנכה צה"ל 100%.

בן ציון כהן נפטר ביום ד' בסיוון התש"ן (28.5.1990) בן שישים בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בירושלים הר המנוחות גבעת שאול. הותיר אחריו רעיה חנה, ארבעה בנים ונכדים.