בן יונה (גרסה) ויפת (חסן). בנימין נולד בתרע"ח (1918) בתימן. הוא רכש את השכלתו ב"חדר" בתימן. למד ביסודיות, הרחיב לבד את ידיעותיו ותמיד שאף ללמוד יותר.

בנימין היה ציוני נלהב, אדם שחיפש תמיד שלמות ואידיאל, שכל חייו גדל על טהרת ארץ ישראל ושאיפותיו היו לעלות ארצה ולהתיישב כאן. חלום ארץ האבות היה בראש מעייניו. עוד בהיותו בארץ הולדתו תימן רכש לו ידיעות נרחבות על הווי הארץ ההולכת ונבנית, לכן מיד עם בואו ארצה מצא את עצמו כשותף נלהב בבניין הארץ במסגרת תנועת ההתיישבות של תנועת "החרות". כנראה גם בהשפעה של בן דודתו ח"כ חיים מגורי-כהן (חרות).

ב-1950 עלה ארצה והצטרף לניסיון התיישבות בבר גיורא. לאחר תקופת ההתיישבות בבר גיורא, שכנראה לא עלתה יפה מסיבות שונות, לא תמו עדיין הנדודים והניסיונות להגשים חלומות ולהיאחז בארץ אבות. מקום יישובו האחרון היה מושב רמת רזיאל שנוסד ע"י עולים יוצאי פולין ורומניה.

למרות המעורבות והפעילות הענפה במסגרות אלו לא סטה בנימין אפילו כמלוא הנימה מן המסורת והערכים אשר על פיהם גדל והתחנך בתימן, ושמר בדבקות ובמסירות נפש על כל פרט ופרט בעבודת ה' יתברך, כפי שמעידה חזות תמונתו האחרונה כשהוא עטור זקן ופאות וללא כל שינוי בחיצוניותו כך גם בפנימיותו, ויתרה מזו, שאף לקרב רחוקים מחבריו בתנועה ליהדות ולמסורת בחן הליכותיו ובנועם אמריו, ושימש כרועה רוחני במקום יישובו האחרון.

ב-1951 היה בנימין בין ראשוני המתגייסים למשמר הגבול, שהוקם באותה עת עקב פעילותם הגוברת של חוליות ה"פדאיון", שהיו באים לבצע פיגועים.

שמ"ז (שוטר מוסף זמני) בנימין נפל בקרב עם חוליית "פדאיון" במוצש"ק ל' באב תשי"ד (27.8.1954) במושבו, מושב רמת רזיאל בפרוזדור ירושלים. בן שלושים ושמונה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו אישה - רומיה (לבית בשארי), וארבעה ילדים.

לזכר בנימין הוקמה אנדרטה במקום בו הוא נפל.