בן עטרה וגיל אליהו. נולד ביום י"ג בטבת תשס"ד (7.1.2004) בשכונת נתיב האבות ביישוב הקהילתי אלעזר, בגוש עציון. אח צעיר לשחר ואראל; אח בוגר לצפנת, יהודה, נועה, מעיין, רחל, טליה ובן ציון.

בעז מנשה בא לעולם אחרי שתי בנות ובבואו התמלא הבית אור ושמחה. כבר כשהיה קטן ראו שיש לו חוש לדברים טכניים ומוטוריים כמו קוביית הפלא, ידע לשחק בהם ולהרכיב אותם מחדש. סקרנותו ואהבתו לבנות וליצור בעזרת הידיים העצימה אותו.

לאורך שנות ילדותו והתבגרותו נדדה המשפחה ברוכת הנפשות, מהזרם הדתי-לאומי, בחיפושה אחר הקהילה המתאימה ביותר לאופייה. במשך עשר שנים גרו בסוסיא שבדרום הר חברון, ובמקום זה, בין ההרים, הגבעות ועדרי הצאן, החל בעז את לימודיו בתלמוד תורה "אור יאיר", שהוקם על שם יאיר הר סיני שנהרג על קידוש ד' כרועה את צאנו בהרים מסביב לסוסיא. תלמוד תורה "אור יאיר" לימד בשיטת זילברמן, שיטה מיוחדת של שינון שלוותה בהרבה שמחה, חדווה ועשייה חקלאית. "הוא צמח מתוך האדמה," אמרה אימו, "בארץ הקודש שאהב כל כך." את לימודיו היסודיים השלים בבית הספר הממלכתי-דתי "סוסיא".

כשעלה לכיתה ט' עברה המשפחה להתגורר ביישוב נריה שבחבל בנימין. החיבור העז לאדמה, בצד אהבת התורה, הובילו את בעז לישיבה התורנית-החקלאית "חלוצי דרור", שבדיוק באותו זמן התפצלה לשניים וחלק עברו ליישוב נחלים. הישיבה נקראת על שם דרור וינברג, שנפל בלחימה בחברון.

בשנים אלה התחדדו יכולותיו הרבות של בעז, אהבתו לספורט אקסטרימי וחוזקותיו, כמו חשיבתו הריאלית וראייתו המרחבית, בצד התמודדות עם האתגרים שזימנו לו המסגרת, האינטנסיביות החברתית, והצורך לקום בבוקר... מוקדם מאוד.

את חוק לימודיו סיים קרוב לבית, בישיבה "ישועות מרדכי" שבנחליאל, שם נעטף על ידי הצוות החינוכי, קיבל רוח גבית וחיזוק נפשי.

בעז, עמוד התווך במשפחתו, "הגבר של המשפחה", ניחן בלב רחב ואוהב והשרה סביבו ביטחון וחום. את הכול עשה בפשטות, בצניעות ובענווה. "הענווה הייתה הכוח שלו," סיפרו הוריו, "בעז קיים כפשוטו את המימרה 'אמור מעט ועשה הרבה'. היה תמיד הראשון לעזור לכולם והאחרון להתהדר במעשיו, גם כשהיו ראויים להתפארות." רבים מחבריו הצהירו כי היה החבר הכי טוב שלהם, ולאחיו הצעירים ממנו כמו לבני הדודים שימש מודל לחיקוי ומשענת להיאחז בה. סיפרה אראל: "מעבר לשיחות הנפש והקִרבה הייתה בו נתינה מיוחדת, שלא רואים הרבה. תמיד נכון לעזור ולסייע במה שיכול. ידע להיות איפה שצריך, מתי שצריך. כך גרם לכולם להרגיש מיוחדים ואהובים." הלכידות המשפחתית והקשר ההדוק שבין האחים עיצבו את תפיסת עולמו וחזונו. "היה לו רוגע נפשי עמוק," סיפרו בני המשפחה, "הוא אהב את ה'ביחד', וכל האחים נהגו לרבוץ עליו, להישכב עליו ומסביבו, בלי שיניד עפעף."

ידי הזהב של בעז ידעו לבנות ולתקן כל דבר, והיכולת לעזור לזולת מילאה את ליבו שמחה. הוא יצר רהיטי עץ – נדנדות ספסלי עץ ועוד. עסק בשיפוצים, התמצא בטכנאות רכב, הפליא בעבודות גינון – ואת הכול עשה עם חשיבה, כוונה ואהבה. אחרי לימודיו בישיבה התיכונית, בשנה שנותרה לו עד הגיוס, עבד בשיפוצים ובהקמת מבנים קלים, ולאחר מכן בבית דפוס.

עם גיוסו לצה"ל, ב-18 באוגוסט 2022, הוצב בחיל הטכנולוגיה והאחזקה. את הטירונות עבר בבה"ד (בסיס הדרכה) 12, ונשלח לקורס טכנאי מערכות הגנה המכשיר לוחמים טכנולוגיים לטיפול מהיר ומקצועי במערכות במרחב המגודר. במהלך הקורס משך את תשומת ליבו של אחד המפקדים מיחידת "קומץ" שזיהה בו את האיכויות שחיפש, ודרש כי ישובץ אצלו, במוצב "נחל עוז" שעל גדר הגבול עם רצועת עזה.

את הקורס סיים בעז בהצטיינות מופת, אך לא טרח לספר על כך ורק הביא הביתה את התעודה. החל את שירותו כטכנאי מערכות הגנה בחטיבת "הגפן" (החטיבה הצפונית בגבול רצועת עזה). במסגרת תפקידו, היה אחראי לתקינות גדר המערכת המפרידה בין מדינת ישראל לרצועת עזה. מפקדיו הקשובים והמכילים השכילו להתאים את הצרכים למידותיו, ובתמורה קיבלו הרבה מעבר למקסימום שציפו והטילו עליו תחומי אחריות נוספים. חבריו לשירות סיפרו על האווירה הנעימה שהשרה סביבו, על החיוך, הנינוחות והחום שהפיץ, על הרגישות ויכולת ההקשבה ועל נכונותו להגיש עזרה בכל מצב ובכל עת. "הוא נתן את הלב שלו לכל אדם שפגש," אמרו, "היה כל כך חשוב לו שכל אחד יקבל מקום ויחס של כבוד, שכולם ירגישו אהובים ורצויים."

בעז אהב את השירות הצבאי ואת האנשים ששירת איתם, התגאה במכלול המערכות המתוחכמות והמשוכללות שלקח חלק בתחזוקן, והבין את המשמעות העמוקה של תפקידו. "הגדר הזאת היא מה שמגן על האנשים ושומר עליהם," נהג לומר, "כשיש חור בגדר אני לוקח מצד אחד ומהצד השני ומחבר ביניהם." בדיעבד, קיבלו הדברים שאמר משמעות עמוקה עוד יותר – בבחינת חיבור בין חלקים שיש ביניהם פער, שסע ופילוג.

בד בבד עם התדירות הגוברת של האירועים על הגדר, ועם היקף העבודה שהלך וגדל, מצא עצמו עוסק בשאלת חופש הבחירה. בתקופת חגי תשרי תשפ"ד ניהל שיחות עומק עם אימו ושיתף אותה בפתיחות בהתלבטויותיו. "אם הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שנחליט," שאל, "אז איפה בעצם חופש הבחירה? הלוא אפשר לעשות תיקון במעט זמן; למה צריך לחיות כל כך הרבה שנים?" אף תשובה לא הניחה את דעתו.

באחת השבתות, כשמשום-מקום החלו לדון בבית בסוגיה "את מי אתה רוצה לקחת איתך אם סוף העולם מגיע?" הצביעו כולם פה אחד בעד בעז. "אם עכשיו צריך לסדר איזה רכב, מי יסדר? – בעז. ואם עכשיו צריך לצוד חיות בשביל אוכל, מי יצוד? – בעז. ואם מישהו יתקוף אותנו, מי יגן? – בעז."

את יום הכיפורים עשה בביתו שבנריה, ועם צאת החג יחד עם אביו החל לבנות את הסוכה. כשאבא שלו התעייף וביקש ממנו להמשיך כמה שיוכל, בעז עבד עד השעות הקטנות של הלילה, כשתחילה אחיו יהודה משמש עזר כנגדו ובהמשך צפנת, "כי אבא כבר עייף וחייבים לסיים את הסוכה," הסביר להם.

בחג סוכות השתתף במפגש משפחתי מורחב, והתלונן על כאב באוזן. לשאלת דודתו, מטפלת אנרגטית, מהי לדעתו הסיבה לכאב, השיב: "האנשים רבים לידי, אומרים דברים לא טובים וזה מכאיב לי באוזניים."

בעז הרגיש, המיוחד, הצנוע, אוהב האדם, חלם להקים בית בישראל ולמצוא לעצמו בת זוג שתהיה עזר כנגדו, אך לא זכה.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות

הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת שהה בעז בתורנות בבסיס "נחל עוז" עם עוד חיילת מיחידתו וחיילים נוספים מיחידות אחרות.

בעז התעורר לקול אזעקות וירי פצמ"רים (פצצות מרגמה). עוד בבוקר התכתב עם החיילת הנוספת מיחידתו שהייתה עימו בכוננות באותה שבת וביקש ממנה לרוץ למיגונית. לאחר כרבע שעה בעז התקשר שוב ושאל אם הגיעה למיגונית, כשאמרה שעדיין לא ליווה אותה בטלפון, וכשהיתה הפסקה בירי הפצמ"רים אמר לה לרוץ. בעזרתו היא הגיעה לחדר מוגן עם עוד בנות וכך ניצלו חייהן.

סמוך לשעה תשע ושמונה דקות הספיק בעז להתכתב קצרות עם אחותו הגדולה שחר, וכתב "אני חי". בקבוצת הווטסאפ של הטנא עוד התכתב בשעה 9:20 וכתב להם שיש עשרות מחבלים בבסיס. כשהגיעו למיגונית בה שהה חיילים פצועים הלך תחת אש ופצמ"רים לחדרו, הביא את נשקו האישי ועוד מחסניות ונעמד בפתח המיגונית. במשך שעות ארוכות לחם בגבורה, חיסל מחבלים וסירב לעזוב את העמדה גם כאשר נפצע מרסיסים. "זה בן אדם שמהרגע הראשון של האירוע לקח אחריות אישית וקבוצתית ברמה הכי גבוהה שיש," העיד חבר ששרד את התופת. בעז והחיילים שאיתו עודדו את עצמם ללא הפסקה – "אנחנו אריות, ואנחנו ננצח!" כך אמר בסרטון אחד החיילים שהיו איתו במיגונית.

בסביבות השעה 11:20 הסתערו המחבלים לעבר המיגונית שלחם מפתחה וירו בראשו מטווח קצר. בקרב זה נפל. בהקרבתו הציל את חייהם של חיילים רבים.

רב-טוראי בעז מנשה יוגב נפל בקרב במוצב "נחל עוז" ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין שבדולב. הניח אחריו הורים, שבע אחיות ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

כתב האב: "בעז היקר שלי, הגעגוע אליך לא נגמר הוא רק מתעצם. אני עדיין לא מאמין שאתה לא תחזור לפה לחבק אותי. זה פשוט קשה.

תמיד אומרים שהצדיקים והקדושים שהולכים ועולים למעלה החיסרון שלהם בעולם הזה מורגש. ככל שאתה קרוב אליהם החיסרון מורגש יותר. בעז! אצל כל מי שהכיר אותך יש חחסרון בלב שלו, כי אתה חסר לנו מאוד. אבל זה גם חיסרון כללי בעולם.

אבל האור שלך הולך ומוסיף כל פעם שומעים עוד דברים, בהתחלה רק סיפורים קצרים ובמהלך הזמן אנחנו שומעים על עוד סיפורים כמו הסיפור של לירון על אותו יום ואיך הצלת אותה, והסיפור עם הנהגים שבאו אלינו הביתה וסיפרו על איך לחמת בגבורה. והצלת את החיים שלהם.

ידעת להקשיב, חברים מהאזרחות ומהצבא סיפרו ש'הוא תמיד ידע לתת אוזן קשבת אמיתית, לשוחח ולתמוך ולהכניס למעגל עוד חברים שלפעמים היו קצת בחוץ.' ובעיקר סיפרו שהיית שם בשביל האחר שהיה צריך אותך.

השארת אותנו עם חור ענק בלב. אבל אנחנו משתדלים להמשיך קדימה את מה שאנחנו עושים, להמשיך באמונה אמיתית ולדעת שהכול זה מאיתו יתברך ואין מקרה בעולם אלא רק מד'. ואת התקופה שלך בעולם הזה אתה סיימת בדיוק כפי שקבעו לך מהשמים ועלית למקום הגבוה שיש בהיכל של הקדושים והטהורים ושם תשכון לעד עד תחיית המתים שתבוא במהרה בימינו אמן. כי "הַנִּסְתָּרֹת לַד' אלוקינו והַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

בעז! אהבתי אליך היא אהבה של אבא לבן אהוב שלא נגמרת לעולם. והיא אף פעם לא תלויה בדבר. מח. מחכה לשובך בתחיית המתים. אבא."

ביום הזיכרון תשפ"ד ספדה לו אחותו שחר: "בעזי שלי, בתוך כל הטירוף התנהלת מדהים. נלחמת באומץ רב, הרגת מחבלים רבים והצלת את החברים שלך ומי יודע עוד כמה אנשים. אפילו אותי הצלחת להרגיע. נלחמתם כמו אריות. אנשים כותבים בקורות החיים שלהם שהם יודעים לעבוד תחת לחץ. רובם לא היו מצליחים כבר אחרי הדקה הראשונה. אחי שלי, אי אפשר להסביר את הגעגועים אליך. לשיחות וידאו שלנו, לסיבוב בערב שבת, למשחקי החשיבה שהיינו משחקים ביחד, ליכולת ההקשבה המדהימה שלך, לנתינה האין-סופית ולרצון לעזור לכל אחד. העצות שלך היו הכי טובות. אתה לנצח בתוך הלב שלי. אני אוהבת אותך."

דודתו אורלי כתבה: "קירות ליבי מתרסקים למולי / ואיני יכולה להקימם / אין בי אבן אחת / שעומדת על אבן / אין בי רסיס אחד מחובר למשנהו / זועמת עליו ונודמת / זועקת ממעמקי נשמתי / הלך הילד הלך הלך / נפל ולא יקום עוד / נָטענו בו עוז / ועתה ניטע הוא באדמתנו / דומם ושוקט / וליבנו שוד ושבר / בת עמי השדודה / מי ינחמך / מי יקימך מאבלך / מי יקימנו משיברון ליבנו / מעיצבוננו / מאובדן בננו, אחייננו / בועזנו / אהובנו / יקירנו / אחחח אוי לה לאם כי תתייפח / ושברנו מה נורא הוא."

כתב דניס: "בעז, חבר, אח, תמיד בלב ובזיכרונות הטובים. עזרת, הצחקת ותמיד היית שם כשצריך. לוחם וגיבור אמיתי. יהי זכרך ברוך."

בעז מונצח במעיין חדש, שנחפר בעיינות ענר, המקום שבו אהב לטייל עם בני משפחתו. בבית הכנסת שביישובו נריה הוצב לוח תפילה על שמו.

ישיבת "ישועת מרדכי" בנחליאל מקיימת מדי יום חמישי שיעורי תורה לעילוי נשמתו בהשתתפות אבות ובנים.

קהילת נריה שוקדת על הקמת בית מדרש לזכר חללי היישוב, בהם בעז, שיהיה פתוח ללימודים ולמפגשים בכל זמן ולכל גיל – "על ידי לימוד תורה נאסוף את ניצוצות האור של בעז ונגדיל אותם מחדש. יחד נפיץ את הנועם, העדינות, הענווה והמתיקות שלו."

הוריו החליטו על הקמתו של תלמוד תורה "נריה בעוז" שיפעל בבית המדרש בשעות אחר הצהריים ברוח דמותו ומורשתו – עם חוויות והפעלות, משחקים ופרסים, כיף ושמחה בלימוד, וכדי שאף ילד לא יהיה לבד, ושלכל אחד יהיה מקום שירגיש בו רצוי, אהוב ומחובר. ביום הולדתו העשרים נערכה פעילות הפתיחה שבה הציגו המדריכים דגם של בית המקדש עם משקפיים של תלת-ממד, הכינו קטורת וחושן של הכוהן הגדול והעבירו משחק שלטים מאתגר. "אם ראית עץ פרי," כתבו ההורים, "ואתה לא יודע איזה עץ פרי זה, אילו פירות יצמחו ממנו – פשוט חכה וראה מה יגדל. בעז שלנו – בכמה שעות של לחימה בגבורה, נגלה אורו הנדיר בעולם. אור שגידלנו אליו וברגע אחד התגלה, של אהבת ה', אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל. אז גדלו את עצמכם, גדלו את ילדיכם, שימו את ליבכם, אהבתכם ואמונתכם – ותראו בטוב ה'."

לאחר שמחת תורה תשפ"ה, שנה לאחר עלייתו השמיימה של בעז, נחנך בליל ראש חודש חשוון המבנה הראשון של "נריה בעוז" ליד הספרייה, לא רחוק מבית המשפחה. המקום נחנך בהשתתפות הילדים הלומדים בתלמוד תורה ורב היישוב, ולמחרת כבר התחילה תפילה בליל שבת במבנה החדש, תפילה בסגנון קרליבך שנשמעה ברחבי היישוב.

אימו של בעז התארחה בפודקאסט "קול זיכרון" להנצחת הנופלים של JLM SPARK – מרכז חדשנות ויזמות של עיריית ירושלים, וסיפרה על חייו ועל גבורתו. הפודקאסט זמין ברשת בצירוף איור דיוקנו, מעשה ידיה של האומנית יובל גזולי.

הוקם אתר לזכרו על ידי המשפחה בכתובת https://www.boazyoggev.com/ באתר, שאת מרבית תוכנו כתבה אחותו אראל, סיפורים רבים על בעז, תמונות וסרטונים, פרטי הנצחות שנעשו וקישורים לאתרים נוספים המספרים עליו.