בנם של רוני ואמנון. בר נולד ביום כ"ב בכסלו תשנ"ה (25.11.1994), במושב מכמורת, מדרום לחדרה. אח של תומר ועמית.

"היום שבו נולדת היה היום המאושר בחיי," סיפרה רוני, אימו של בר. "הלידה הייתה כה מהירה שאפילו לא הספקתי להבין מה קורה, אך אתה, בנוכחות החזקה שלך, דאגת להכניס אותי מהר לעניינים. הכול היה כמו שכתבו בספרים ... ומהרגע שהתחלת להתהפך לא הפסקת לרוץ קדימה, היית מוכרח להספיק כמה שיותר. התחלת לדבר מוקדם, הלכת כבר בגיל עשרה חודשים."

כינויי חיבה אחדים היו לו – ברצ'וק, ברי, ברבורון; בר היה פעוט נוח, סקרן ואמיץ, וילד היפראקטיבי, שובב ומאתגר – "חי על הקצה". בילדותו רכב על סוסים, אהב את הים ואת כל הקשור לגלגלים. כבר בגיל הרך זיהה כל כלי רכב על הכביש בשמו ובדיגמו, וגילה בקיאות בעיקר באופנועים ובטרקטורונים.

בר למד והתחנך בבית הספר היסודי בכפר ויתקין. כשהיה בן תשע וחצי נפרדו הוריו. אביו עזב את הארץ לצורכי עבודה, אך הקפיד ושמר עימו על קשר יומיומי.

הוא המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים ובתיכון "רמות חפר" בקיבוץ מעברות. בספר המחזור, כשנשאל "מה תרצה להיות בגלגול הבא", השיב בר: "להיות יותר בבית הספר, איינשטיין..."

בר בנה דגמי מטוסים, התחיל בתור ילד והמשיך בתור נער; כיאה לבחור יצירתי במיוחד, בעל חוש טכני מעולה וראייה מרחבית יוצאת דופן, פירק והרכיב כל דבר שנקרה בדרכו.

היה איסטניס, מעודן, נקי, מסודר וחובב פרטי לבוש ממותגים. בחוש האסתטי המפותח שלו עזר לאימו בארגון הבית.

בר נמשך לספורט אקסטרים: רכב על סקטים ועל סקטבורד, בנה בַּמְפֶּרִים ורמפות ודילג מעליהם ברכיבה על אופניו, ללא חת. הוא משך אחריו את חבריו והוביל בתחום הרכיבה על האופניים ובכלל בספורט.

בזכות חוש כיוון מעולה הפך לנווט מומחה, וזכה בפרסים בתחרויות במסגרת בית הספר. כישורי הניווט שימשו אותו גם כשנסע מדי שנה בשנה עם סבו טומי לסקי בחוץ לארץ, עד גיוסו.

בשנים האחרונות לחייו, ביקר בר אצל אביו בקוסטה ריקה לתקופות ממושכות. הם טיילו בארצות הברית ובקוסטה ריקה ורכבו יחד על אופנועים כבדים. שררו ביניהם יחסים חבריים, הדוקים וחמים. אמנון לימד את בר מיומנויות רכיבה על אופנוע ובר השתדל ללמוד מאביו ולהידמות לו ביכולותיו המוטוריות והטכניות. בר אתגר את עצמו ושאף להתקדם מהר, מעבר לגילו. השניים רקמו תכניות להקמת עסק משותף בקוסטה ריקה.

לאחותו תומר, הצעירה ממנו בארבע שנים, דאג בר כאח בוגר ואהב אותה מאוד, גם אם לפעמים רבו כאחים. הוא היה טיפוס משפחתי מאוד, בני משפחתו עמדו בראש סולם העדיפויות שלו. אימו נישאה בשנית לאוהד, ובינו לבין בר התפתחה עם השנים מערכת יחסים חמה וטובה. אחותו למחצה, עמית, נולדה כשהיה בן שש-עשרה. הוא אהב אותה עד כלות והיה בעבורה יותר מאח גדול, דמות אבהית. כאשר חזר מבילוי בלילה, היה נכנס בשקט לחדרה, מכסה אותה ומנשקה.

הוריה של אימו, רחל וטומי, סייעו רבות בגידולו. סבתו רחל סיפרה: "בגיל עשרה חודשים צעדת את צעדיך הראשונים איתי. גם המילים הראשונות היו איתי." בר היה קשור אליהם בעבותות, שהה בביתם מדי יום, וניהל עמם יחסים חמים וקרובים.

אחת לשבוע ביקר בר את הדודים מצד אביו, נועם ורחל, האהבה ביניהם הייתה הדדית.

גם עם דודתו יעל, אחות אימו, ובעלה עידו פיתח מערכת יחסים קרובה וחברית. הם הרבו לבלות יחד, עידו היה לבר כאח בוגר ודואג.

כנער מלא שמחת חיים וחובב בילויים, שימש בר כחוליה המקשרת בין חבריו בהחלטה היכן לבלות. היה הרוח החיה במסיבות, דאג לכיבוד ולשתייה חריפה, כאילו היה הברמן. בטעמו המוזיקלי כיוון בעיקר לרוק ישראלי: רמי פורטיס, ברי סחרוף, אהוד בנאי וזמרים עכשוויים אחרים.

בר אהב אנשים ודיבר איתם בכבוד ובגובה העיניים. נשמה טובה, ביישן וצנוע. הוא ראה את הזולת והיה רגיש מאוד לסובבים אותו ולמצוקותיהם. בר היה רחב לב ונדיב. בסבר פנים, באדיבות ובנימוס עזר לאנשים. כיוון שאהב מאוד את חבריו והיה מסור ואכפתי, אם מישהו מהם נקלע לבעיה – היה בר הראשון לקפוץ לעזור, לחלץ. הם כתבו עליו: "החבר שהכי דאג, הכי אהב, שתמיד היה שם, שהיה היחיד שבא לאסוף אותך כשנתקעת באמצע הלילה בלי לשאול שאלות, חבר שלא היה מוותר על שום יציאה גם אם היא בקצה השני של העולם, לא מוותר על ישיבה על בירה עם חברים בשום מחיר, החבר שהיית נותן לו את ההגה בעיניים עצומות."

חבריו מספרים עליו כ"מלך הכביש", שם שלט ללא מיצרים כשרכב באופנוע וכשנהג במכונית. הוא נהנה לטייל במרחב, לנסוע עם הטרקטורון במהירות בטבע, לגמוא מרחקים ולצאת לפיקניקים.

בשעות הפנאי צפה בסדרות טלוויזיה ובסרטים – בקולנוע ובבית. הוא העדיף סרטי אקשן וקומדיות.

בר גמע את החיים וניצל אותם עד תום, עד יומו האחרון. כשהיה נחוש להשיג משהו הוא לא הרפה, לא פעם התמודד עם קשיים ויכול להם.

הודיה, חברתו של בר, התקבלה במשפחה באופן טבעי. "לחיינו הכנסת את הודיה המקסימה," אמרה רוני בדבריה לבר, לאחר מותו, "שנכנסה לליבנו כבר בדקה הראשונה." ותומר אחותו הוסיפה: "זכינו לקבל ממך מתנה גדולה שהיא הודיה, שהפכה להיות בת ואחות בשבילנו, וזה קשר לכל החיים."

ב-10 במרס 2014 התגייס בר לצה"ל לחיל האיסוף הקרבי (חיל מודיעין שדה, שמו הקודם). הוא עבר טירונות במשך שלושה חודשים, אולם עקב בעיות בריאות נאלץ לעזוב את היחידה ואת השירות הקרבי, ועבר ליחידה עורפית בחיל כללי.

בר נפל בעת שירותו ביום י"א באדר תשע"ה (2.3.2015), בתאונת דרכים סמוך לביתו במכמורת, המקום שהכי אהב. בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במכמורת. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

בר הועלה אחרי נפילתו לדרגת רב-טוראי.

על מצבתו של בר נחקקו מילות שירה של רחל שפירא: "היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר".

אמנון אביו הספידו בדברי פרידה כואבים: "בר, בן אהוב שלי! קשה לי, קשה לי להאמין, אני עדיין מקווה שזה רק חלום. והנה עוד רגע אקבל את ההודעה הראשונה להיום. תמיד ידעת לעשות את זה נכון, תמיד הרגשת מה עובר עליי, למרות המרחק הגדול בינינו. תמיד ידעת לתת לי את ההרגשה שהנה, אתה לידי. למרות המרחק הרגשנו, חשנו היטב אחד את השני. אהבת את האדם, אהבת את החיים. רצית להספיק הכול וכמה שיותר... אני מצטער, ילד מתוק שלי. אני מצטער שלא מנעתי. אני מצטער שלא הייתי לידך. אני מצטער שלא יכולתי לעזור. אני מצטער שלא יכולתי למנוע. אני מבקש סליחה, בר."

"ברצ'וק, מלאך שלי, ילד אהוב ויפה שלי," ספדה לו אימו רוני, "שנה שלמה עברה מאז לכתך, שנה קשה, מלאת כאב וגעגועים עזים, שנה של הכחשה ותקווה שתפתח את הדלת ותגיד לי: 'אימא, חזרתי'. אני שומעת את צעדיך בבית, שומעת את קולך ומריחה את ריח גופך ובגדיך, נכנסת לחדרך בתקווה שאולי אמצא אותך שם. ... חסרונך עצום ואותו אני מרגישה יום-יום שעה-שעה, בכל רגע נתון. הטלפונים האינסופיים במהלך היום, השיחות, הדרישות, ההתלבטויות, התכניות, נהגת לשתף אותי בהכול – כמעט! הכול נקטע ברגע. נקטע בטרם הספקת לממשן. ... לעולם לא אשכח את חיוכך, את צחוקך, את מי שהיית בשבילי. היית הכול."

תומר אחותו כתבה: "בר שלי, כבר שנה שאתה לא נמצא איתי פה, תקופה שמרגישה לי כמו נצח. ... אני מרגישה שחלק ממני כבר לא איתי. כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך. ... הבית השתנה, אני התבגרתי והשתניתי והבנתי דברים שלא הבנתי קודם. ... ברצ'וק, אני מדברת אליך כל ערב ואני יודעת שאתה לא יכול לענות לי, אבל אני בטוחה שאתה יושב שם מלמעלה, מקשיב ושומר עלינו, עם איזה בקבוק בירה וסיגריה בפה. ברי, אני אוהבת אותך כל כך ומתגעגעת בלי סוף. אמשיך לשמור על עמית ולדאוג לה כמו שאחות גדולה עושה, כמו שאתה שמרת עליי עד הרגע האחרון."

סבתא רחל תיארה את בר: "תמיד מיהרת, הסתכנת, ידעת כנראה שאתה צריך להספיק הרבה בזמן מועט. לא יכולת לשבת במנוחה, וכמו טייפון רצת, להספיק עוד משהו שתכננת. 'סבתא, את אוהבת אותי?' שאלת ולפני שקיבלת תשובה, כבר רצת הלאה. אופניים, קורקינטים, טרקטורונים, באושר ובמהירות עד הסוף המר. ... הגעגוע לנשמה הגדולה והטובה שלך, כנראה אף פעם לא ייפסק."

אוהד, בן הזוג של אימו, נזכר והזכיר: "חלק מיופייך הוא הרצון התמידי להשתפר ולשפר מבלי לאבד תקווה, אותו רצון שלך שגרם לא לוותר עליך ויהי מה; ולפעמים, היכן שצריך, גם לא לוותר לך. ... חדרך בליבנו אולי ריק מנוכחותך הפיזית, אבל הוא לא יכול להיות ריק ממך, מאישיותך, מקסמך, ממי שכן הספקת להיות ומהחותם שהשארת עלינו ובנו. שתדע, שלכל מקום שנלך וכל דבר שנעשה, אתה תמיד איתנו ובתוכנו. נוח על משכבך בשלום ילד יקר ואהוב, מתגעגע ואוהב." עוד כתב אוהד: "ידענו קשיים, אתה ואני, כצפוי מסיטואציה שבה נכפה עליך לחיות חיים שונים מאלה אשר טבועים באינסטינקט הטבעי של כל ילד. אבל, וזה אבל גדול, אחת הסיבות שכה אהבתי אותך הייתה שלא משנה מה לעתים קרה, הכול הסתיים בצורה אחת ובצורה אחת בלבד, והיא חיבוק חם ואוהב, מכל הלב, כמו שידעת בכנות לתת, והרעפנו דברי אהבה אחד על השני. ... היית לי כבן, ילד יקר. וכך גם חסרונך מכה בי."

מועדון השיט במכמורת הנציח את בר במפרשית מדגם "ארגו" על שמו. במעמד השקתה סיפרה יעל צדוק דודתו: "ברצ'וק, עברה שנה ואני לא מאמינה ... לעולם לא אשכח את המילים של סבא טומי שלנצח יהדהדו, 'יעלי, זהו? אין בר.' יום שני הארור שבו חיינו התהפכו. היום שבו הכול השתנה והחיים נעצרו. ... הילדים גדלים ואין יום שאותך לא מזכירים; כל דבר קטן אותך מזכיר, ואת הכאב שלנו בעצם מעיר. כל פעולה או מאכל או אמירה שנזרקת לאוויר, או סתם מקום או חפץ – אותך מזכיר... עידו עושה על האש בלי 'יד ימינו' שהכין סלטים שווים לצידו. אז קראנו לסלט החריף שלך 'סלט בר', כי בעצם זה רק מה שנשאר. ... הכול פשוט פחות כיף בלעדיך, כי אתה היית כיף של אדם, כיף של חבר וכיף של אחיין בשבילי, כמו בן וחבר בשביל בעלי ואח בכור לילדיי. ... תמיד 'נחגוג' לך! לצד הכאב שאתה לא פה! כי זה מה שאהבת, לחגוג! והיום אנחנו משיקים סירה על שמך, שתשוט לה ברוח באוויר הפתוח, ומקווים שאתה שם למעלה, בפעם הראשונה בחייך תנוח!"

הודיה, חברתו של בר, ספדה לו במלאות שנה למותו: "ברוש, אהבת חיי ... עברנו כל כך הרבה דברים ביחד, הרבה חוויות, מריבות ובעיקר הרבה כיף, אבל פתאום זה נגמר. ... קיבלתי ממך מתנות מדהימות. נתת לי אותך, גם אם לתקופת זמן קצרה. זכיתי להכיר אותך ולאהוב אותך, בן אדם מדהים. נתת לי את המשפחה שלך, זוג הורים מדהימים, אחיות קטנות שהן כבר חלק ממני בכל מובן אפשרי ... בר, אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך!"

חבריו ספדו לו במכתב געגועים ובו נכתב בין היתר: "משפחת החברים כבר לא תהיה אותו הדבר בלעדיך. אנחנו יתומים מאח. השארת אותנו עם חור ענק בלב שילווה אותנו לנצח, וכאב שלא ניתן לתאר במילים. ... הכביש והשטח היו האהבה הכי גדולה שלך, ואף אחד לא היה יכול בשום דרך וצורה לקחת את זה ממך."

עידן שחר חברו כתב בעמוד הפייסבוק של בר: "אלו הם רוב החברים שלי... // החבר שתומך בי כל הזמן / החבר המצחיק / החבר הקרוב מהצבא / החבר שאוהב לשתות איתי בירה / החבר שתמיד אני יוצא איתו למסיבות // ויש חבר אחד שכבר לא נמצא. / אבל הנוכחות שלו כל כך חזקה / ושתיקתו רועמת // הוא כן ולא / הוא תמיד והוא אף פעם / אני מדבר והוא שותק / אני שואל והוא לא עונה... / הוא אבן, שם, פרח."

להנצחתו, תרמו בני המשפחה והחברים סירה למועדון הימי בבית הספר "מבואות ים". שמו של בר מתנוסס על הסירה ועל המפרש.

אחד מסימני ההיכר של בר היה שרשרת עם תליון "זנב לוויתן", המשפחה חילקה שרשרות עם תליון זנב הלוויתן ואביו קעקע את זנב הלוויתן.