בנם של מירה ונתן. נולד ביום כ"ב באדר א' תש"ח (3.3.1948) בפולין.

ברוך עלה עם משפחתו מפולין לישראל כשהיה בן שמונה. תחילה, המשפחה התגוררה בעפולה, ושם למד בבית ספר יסודי. כשהיה בן שתים-עשרה, עבר עם משפחתו להרצליה, השלים את לימודיו בבית הספר היסודי "ויצמן" והמשיך לתיכון "הראשונים" בעיר.

 עם סיום לימודיו בתיכון התגייס לצה"ל, ושירת בחיל המודיעין בסדיר ובהמשך במילואים.

בשנת 1969, במהלך מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים (יוני 1967 – אוגוסט 1970), ברוך הוצב בעיר רפיח ברצועת עזה, ששימשה כעורף לוגיסטי ואסטרטגי חיוני עבור צה"ל. בעוד שהלחימה הישירה התרכזה באזור תעלת סואץ, צה"ל החזיק כוחות באזור רפיח ופתחת רפיח כחלק מההגנה המרחבית על חצי האי סיני שנכבש, תוך התמודדות עם ניסיונות חדירה ופעילות חבלנית.

באחד מניסיונות אלו נפצע ברוך מרסיסים בבטנו. הוא שוחרר, עבר שיקום והוכר כנכה צה"ל.

בשנים שלאחר מכן נשא ברוך לאישה את רחל. יחד הם בנו בית, הקימו משפחה והתגוררו עם שלושת ילדיהם בהרצליה. ברוך היה בעל ואב אוהב עד אין קץ. ברגש, בתבונה ובמסירות ידע להעצים, לכוון ולתמוך, תמיד העניק תחושת ביטחון, הקשיב באמת והיה שם עבור משפחתו בכל רגע ובכל מצב.

את חייו הקדיש ברוך לחינוך. הוא סיים תואר ראשון בהיסטוריה ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני במנהל ומנהיגות בחינוך מטעם אוניברסיטת תל אביב.

בתחילת דרכו המקצועית שימש כמורה ומחנך בבית הספר היסודי "ויצמן" בהרצליה, והמשיך לתפקיד סגן מנהל בחטיבת הביניים "שמואל הנגיד" בעיר. יחד עם מנהל החטיבה היה מחלוצי יוזמת כיתות הספורט בארץ וממייסדי מודל המחויבות האישית (פרויקט התנדבות חינוכי לבני נוער), אשר התרחבו בהמשך לכל רחבי הארץ ולחטיבה העליונה.

ב-1984 ייסד ברוך את חטיבת הביניים ע"ש דוד בן גוריון בהרצליה. לאורך עשרים ואחת שנות ניהול טיפח דור של מורים ומנהלים, חינך תלמידים בראש ובראשונה ללקיחת אחריות, לדמוקרטיה ולמעורבות חברתיות ופיתח מיומנויות לימוד יוצאות דופן.

הוא הטמיע בתלמידיו ציונות, יהדות, אנושיות ושכלתנות, ועודד אותם למצוינות ולהצלחה, כל אחד בדרכו. עבורו, המצוינות הייתה אישית – לא רק הציונים הגבוהים הם שהיו חשובים, אלא כברת הדרך שהילדים הצליחו ללכת ולהתקדם. "מצוינות לא נמדדת רק בציון מאה", נהג לומר, "אלא ביכולת של כל ילד, וביחס בין מיצוי היכולת והמאמץ שהשקיע לבין ההישגים שלו".

ביוני 2005 זכה ברוך לתעודת הוקרה על הצטיינותו בתחום החינוך החברתי-קהילתי-ערכי במחוז תל אביב של משרד החינוך. בנימוקי ועדת הבחירה נאמר:

"ברוך יכין אימץ 'זכות ראשונים' כחלוץ ההולך לפני המחנה, ויצק אל תוך בית הספר משמעות ותוכן על ידי העמקה בפרויקטים חברתיים לצד המטרות הלימודיות של בית הספר... ברוך הינו בעל ראייה רחבה, פתוח לחידושים ומוכן לרתום את בית הספר כולו להשתלמויות, ליישום בפועל של המטרות החברתיות ולהעצמת מורים.

"לא לשווא מכונה ברוך 'מנהל של מנהלים', בשל המספר הגדול של מורים מבית ספרו שזכו בתפקידי ניהול. בפעילות בית הספר הקהילתי תרם ברוך להעשרתם ולהתפתחותם של התלמידים, בתקווה שכל אחד מהם יהיה אזרח הרואה חשיבות בתרומה למען החברה, ואף יגשים בעשייה".

זמן קצר לאחר מכן, אחרי שנים של התמודדות עם השלכות הפציעה ובעקבות החמרה במצבו, הלך ברוך לעולמו.

ברוך יכין נפטר ביום י"ג בסיוון תשס"ה (20.6.2005). בן חמישים ושבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בהרצליה. הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.

ברוך זכה להכיר שני נכדים, ובשנים שאחרי פטירתו נולדו עוד שבעה נכדים והם כולם גדלים על מורשתו.

משפחתו בחרה להקדיש לזכרו מילים מתוך השיר "באמצע המישור", שכתב נתן אלתרמן: "כל מה שדיבר/ וזימר וצחק בו/ כל השאלות/ וכל התשובות/ הלכו ונהפכו לדממה בודדה/ והדרך הוסיפה לבדה".

סמוך לחטיבת הביניים שייסד ברוך, הוקם אולם ספורט שנקרא על שמו. בשלט לזכרו נכתב: "ברוך, האיש אשר הניח אבן פינה לבניין אב וזכה שתהא אבן דרך שואבת, כאבן חן לבאים אחריו".