בן מונאבר ונוריאל. נולד בשנת תרצ"ג (1933) באירן. אח לחי, אילנה, טובה, אברהם, ניסן ודניאלה.

ברוך גדל והתחנך באירן. בשנת 1951, בהיותו בן שמונה-עשרה, עלה לארץ בגפו במסגרת עליית הנוער ונקלט בקיבוץ נען, מזרחית לעיר רחובות. הוא דיבר עברית טרם עלייתו, ובקיבוץ השלים שנת לימודים אחת.

בתום הלימודים התגייס לצה"ל והוצב בחטיבת "גולני" של חיל הרגלים. בתקופת השירות שימש כחובש ביחידה, לאחר שעבר הכשרה בקורס חובשים.

עם שחרורו מצה"ל עבר למושב כפר יובל שבאצבע הגליל, שם התגורר כארבע שנים ועבד כחובש בקופת חולים. בתקופה זו הכיר את עליזה, עולה חדשה שהתגוררה במושב עם משפחתה. הם נישאו בשנת 1959.

באותה שנה עברו בני הזוג לנהריה וברוך התגייס למשטרת ישראל. הוא היה שוטר מַקוף, עבד במשמרות ואהב את תפקידי הסיור במשטרה. לא בכדי בחר להיות שוטר, שכן היה לו חשוב לסייע ולעזור לכל מי שזקוק. עד מהרה היה מוּכּר ברחבי העיר, ופעמים רבות הצליח להרגיע סכסוכים מקומיים ולפתור בעיות באופן מיידי. אזרחים שחוו בעיות אישיות פנו אליו לעזרה ולעתים הגיעו לביתו, הוא מעולם לא דחה אותם והשתדל לסייע להם ככל יכולתו.

במסגרת עבודתו במשטרה נפצע מספר פעמים: באחד הסיורים התהפך בעת רכיבה על אופנוע, ובמקרה אחר הייתה לו היתקלות עם עבריינים אלימים.

חמישה בנים נולדו לו ולרעייתו: אילן, ירון, ארז, ניר ובנצי, והם זכו לאב מסור. הוא היה מעורב בפעילויות של הילדים ותמיד הקשיב וסייע הן במתן עצה והן בהגשת עזרה מעשית.

בני הזוג בחרו להיות משפחה אומנת וסייעו כך לילדים במשך עשרים שנה. ילדים אלה ראו בו דמות אב.

בשל אהבתו לבעלי חיים החזיקה המשפחה פינת חי גדולה ומגוונת. עיסוק זה היה לפעילות משפחתית משותפת ומקרבת.

ברוך שמר על יחסים קרובים עם כל משפחתו, הקפיד עם רעייתו על ארוחות משפחתיות משותפות, והם נהגו לארח משפחה וחברים בביתם. הוא היה אדם חברותי מאוד ונהנה לבלות עם חבריו. כמו כן אהב לנפוש על שפת הים.

הוא המשיך לשרת בתחנת נהריה עד פרישתו לגמלאות בדרגת רב-סמל בכיר.

ברוך סולומון נפטר ביום ד' באדר א' תשס"ח (10.2.2008). בן שבעים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בנהריה. הותיר אישה וחמישה בנים, נכדים ואחים.