בנם הבכור של ירדנה ויצחק. נולד ביום ט' בכסלו תשט"ו (4.12.1954) ב"בית הדגל" - בית היולדות של "הדסה" בירושלים. אח לסיגל ורונית.
את שנות ילדותו עשה בירושלים, ובה קיבל את חינוכו היסודי. לאחר מכן העתיקה משפחתו את מקום מגוריה לחיפה, וגבי המשיך את לימודיו בפנימיית כפר הנוער "כפר גלים" שבחוף הכרמל. כבר אז נגלו תכונות המנהיגות, אהבת ארץ ישראל ואהבת האדם שבו.
בשנת 1973 התגייס לצה"ל, הוצב בחיל הרגלים והתנדב לסיירת הצנחנים. מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973 תפסה אותו עדיין בטירונות, אך יחידתו נקראה להשתתף בכמה משימות קשות. על אחוות הלוחמים וערך הרעות שאפיינו אותו סיפר ישראל, חברו לשירות: "במלחמת יום הכיפורים הייתי בסיני, באזור שהיה ניתן להגיע אליו רק בעזרת ניווט שטח. משום מקום, פתאום אני רואה לפניי ג'יפ צבאי דוהר בשעטה ומתוכו מגיח גבי, עם חיוך רחב, טופח על שכמי ושואל, 'מה העניינים, ישראל, צריך משהו?' עד היום אין לי מושג איך הוא מצא אותי. מה שבטוח הוא שגבי היה חבר כזה שאם הייתי צריך משהו, הוא הראשון לפנות אליו. מעולם לא אכזב, תמיד נענה לכל בקשת עזרה."
לאחר המלחמה, סיים את מסלול הכשרת הלוחם, בהמשך יצא לקורס קצינים ושירת כקצין מבצעים בג'נין, שהייתה נתונה אז בשליטה ישראלית.
במהלך שירותו הצבאי חלה. שוחרר משירות בדרגת סרן והוכר כנכה צה"ל.
לאחר שחרורו מצה"ל החליט, בצעד פורץ דרך, להקים מרכז לטיולי מדבר בסיני, וזאת בתקופה שבה איש לא הכיר או ידע מהם טיולי ג'יפים וגמלים. יחד עם שלושה חברים הקים את מרכז סיורי המדבר הראשון בסיני, שנקרא בשם "רוגום". המרכז ארגן טיולים בסגנון שעדיין לא היה נפוץ אז בארץ: טיולים לקבוצות קטנות, טיולים אתגריים וטיולי תיירות.
בשנים 1980–1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים שנחתם ב-1979, נסוגה ישראל מסיני בשלבים. גבי נאלץ לוותר על חלום חייו, ולמגינת ליבו, סגר את המרכז שהיה אז בשיא התפתחותו. באותם ימים החלה להתגבש האידאולוגיה הפוליטית שלו, ובעקבות אירועי הפינוי, הצטרף עם אנשים מכל רחבי הארץ לאנשי ימית - הגדול שביישובים הישראליים שהוקמו בסיני - ונטל חלק במאבק לעצירת הנסיגה מסיני. בימית הכיר את חברת הכנסת גאולה כהן ואת בנה צחי הנגבי, והקשר החברי והרעיוני שנוצר ביניהם הלך והתהדק והמשיך להתקיים בשנים הבאות.
בתקופה סוערת זו הכיר את מיכל, סטודנטית שלמדה בירושלים. העיר ימית הייתה אז מוקפת מחסומים; איש לא הבין כיצד הצליח לצאת ברכבו לבקר את חברתו שבבירה תוך שהוא עוקף את המחסומים, ושב לימית עוד באותו יום. לימים סיפרו חבריו כי לפרק זמן מסוים סברו שהוא סוכן חשאי שהושתל בקרבם. "גבי," אמרו, "היה יזם בנשמתו, עם רעיונות נועזים וחדשניים. הוא השרה על כולנו תחושה של ביטחון ואמונה בדרכו ובזכות הכריזמה העצומה שלו הצליח לסחוף אחריו גם את מי שלא חשבו כמוהו, ולגייס קהל מאמינים."
ב-19 באפריל 1982 החל המאבק לפינוי ימית, עת הגיעו חיילי צה"ל לפנותה. כחלק ממערך ההתנגדות לנסיגה, עלו גבי וקבוצת סטודנטים בהנהגת צחי הנגבי על אנדרטת עוצבת הפלדה שבעיר, והודיעו כי לא ירדו משם וכי זוהי מחאתם נגד הנסיגה וההרס בימית. במשך כשבועיים התבצרו על האנדרטה, עד אשר הגיע מנוף וחיילי צה"ל, בליווי נגינת "התקווה", הורידו אותם משם. הודות לגבי, ירדו ללא התנגדות אלימה. רק כעבור זמן סיפר למיכל כי בלילה האחרון שלפני הפינוי סערו הרוחות בין המוחים והתנהלו ויכוחים לוהטים כיצד לנהוג. חלק מהסטודנטים דרשו כי ההתנגדות תהיה בכל מחיר, גם אם תגרום לפגיעה בחיילי צה"ל, אך גבי, בדרכו הסמכותית, השקולה והרגועה, הצליח לשכנע את כולם כי "אין לפגוע בחיילים ובבני עמנו." כך, עמדו עשרות חיילים ואנשים נרגשים ומחו דמעה בעת הורדתם של גבי וחבריו מהאנדרטה, ללא כל פגע.
אחרי שחרורו מצה"ל המשיך גבי לשרת במילואים בהתנדבות. כך גם חודשים ספורים אחרי פינויו מימית, בקיץ 1982, במבצע "שלום הגליל", יצא לחודש שלם של פעילות מבצעית.
גבי חזר לגור בירושלים ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. ב-1983 נישא למיכל, והם הקימו את ביתם בירושלים. במרוצת השנים נולדו להם שתי בנות: מעיין וגל.
חוויית הנסיגה מסיני הותירה בו רושם קשה, והוא החליט להצטרף לפעילות פוליטית כדי להיות חלק מהעושים במלאכה. יחד עם צחי הנגבי עזב את מפלגת התחיה של גאולה כהן ושניהם הצטרפו לליכוד; גבי התמנה ליושב ראש צעירי חרות בירושלים ונעשה פעיל מאוד בתנועה.
בד בבד, פתח ברחוב יואל משה סלומון שבשכונת נחלת שבעה הציורית בירושלים את מסעדת "ליד הכיכר". המסעדה פעלה עד לשעות הקטנות של הלילה, והתקבצו בה אנשי תקשורת ומדינה אשר בילו לצלילי פסנתר ולחומו של האח שבער בחורף ללא הפסקה.
גבי, כך העידו כל חבריו, היה עלם חמודות, אדם מיוחד במינו, אופטימיסט גמור שניחן ביכולת לראות את קרני השמש זורחות גם בשעות של חושך וסערה. חרף מחלתו והאתגרים שהסבה, מעולם לא הסכים לוותר על שום פעילות, ודומה שעשייתו העצומה והספקיו הרבים היו פועל יוצא של הידיעה כי חייו יהיו קצרים ולכן עליו למצותם ככל האפשר. את הסובבים אותו לימד כי כאשר אדם מאמין בצדקת הדרך הדלת לא תיסגר בפניו; והיה ותיסגר, טען, תמיד תימצא פרצה שאפשר לעבור דרכה ולמצוא פתרון. מוטו זה ליווה אותו לכל אורך חייו, גם בשנים שבהן המשיכה מחלתו לקנן בגופו. "הוא האמין בחשיבה חיובית עוד בטרם הפך המושג לשגור בפי כול," סיפרה רעייתו.
בחורף 1988 הידרדר מצב בריאותו בעטייה של מחלתו. גבי אושפז בבית החולים, מוקף באוהביו, יודע כי הסוף קרוב.
גבי אבירם נפטר ביום ו' בשבט תשמ"ח (25.1.1988) והוא בן שלושים ושלוש. הובא למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות בגבעת שאול, ירושלים. הותיר אחריו אישה, שתי בנות, אם ושתי אחיות.
על מצבתו חקקו אוהביו משפט על פי מילותיו האחרונות: "בשם אהבתנו הפשוטה עוד תזרח השמש."
רעייתו כתבה לזכרו: "השנים חולפות מהר ולא הספקת / ולא נשאר מהן יותר מזיכרון / מהו בכלל זיכרון? // עשרים שנה עברו מאז עזבת / הרבה דברים השתנו כאן / זה לא אותו עולם / רק אתה נשארת כמו שהיית / לא זזת מכאן // וכל מה שהיה בינינו / הוא בסך הכול / סיפור פשוט של אהבה // בין מחאה להפגנה / בין מוכר לזר / בין מזרח למערב / נולד דור חדש, / עם פלאפון ביד, מחשב ואינטרנט / שולחת לך אס-אם-אס מכוון לשמיים / ואין מייל בחזרה. // 'מחר תזרח השמש,' אמרת, / אבל לפעמים היה ממש קר / בכל יום שעבר / בכל יום שנותר / אתה פשוט קיים / בעיניים של מעיין / בחיוך של גל / ובלבבות כולם. // כנראה ש... / זיכרון הוא געגוע תמיד וקבוע."
כתבה אחותו סיגל: "אחי הגדול, גבי האהוב, שהיה לא רק אח עבורי אלא גם אבא ודמות מוערכת, לא נפל במות גיבורים אבל עבורי היית הגיבור! אחי, אתה חסר, יותר מכול מתגעגעת לחיבוק, לריח המיוחד, לחיוך, להומור, לשנינות, לעיניים הכחולות והטובות, לשיחות, לדעת שאתה תמיד שם בשבילי. אח שלי, אוהבת אותך לנצח."
גבי הונצח בבית יד לבנים בירושלים, עיר הולדתו, ודף לזכרו מופיע באתר האינטרנט "גל-עד לזכרם" של עיריית ירושלים. כן הונצח ברמת השרון – בבית יד לבנים, ובאנדרטה לזכרם של בני רמת השרון שנפלו במערכות ישראל.
תצוגת מפה