בן בתיה ואברהם. נולד ביום כ"ג בטבת תשמ"ב (18.1.1982) בתל אביב. אח צעיר לאסתר (אתי) ואח בוגר למאור.

גבריאל, שהכול קראו לו גבי – "הילד הכי יפה בשכונה", כך נאמר עליו - בא לעולם מלא שמחת חיים ומרץ ועם אהבה גדולה לכל הסובב אותו. גדל והתחנך בשכונת נווה עופר (תל כביר) שבעיר הולדתו ונהנה מילדות מאושרת ועשירה בחוויות. החל את לימודיו בבית הספר היסודי "שז"ר" וסיימם בבית הספר "תיכון עירוני ד'".

מגיל צעיר בלט בכישוריו הספורטיביים. כבר בכיתה א' החל לשחק כדורסל במסגרת מועדון תל כביר, התמיד, הצטיין וזכה בהכרה. בהגיעו לגיל עשר עבר לכדורגל וגם בענף זה הפליא ביכולותיו. הוא צורף לנבחרת הנוער בכדורגל של "מכבי יפו" שהייתה לביתו השני ושיחק בה עד גיוסו לצבא. את בר המצווה חגג עם חבריו לקבוצה בכותל המערבי בירושלים באירוע מרגש שהותיר חותמו בלב כל המשתתפים.

גבי היה ילד משפחתי מאוד, מחובר לכל אחד מבני המשפחה בדרך ייחודית. "גבי כשמו כן הוא," סיפרה אימו, "ילד-מלאך עם נשמה אלוהית: רגיש, צנוע וביישן." מאביו ספג את האהבה לקבוצת "הפועל תל אביב" בכדורגל, ושבתות רבות בילו ביחד במגרשים, עוקבים באדיקות אחר משחקים, מעודדים מהיציע ומנתחים את המהלכים. לא אחת הלכו לראות גם משחקים של נבחרת ישראל, וגבי זכה לראות מקרוב את ביצועיהן של כמה מהנבחרות הטובות בעולם.

קשר קרוב ומיוחד נרקם בינו לבין אחותו, שנולדה רק שנה ושבוע לפניו. "גבי היה תינוק טוב ושקט," סיפרה אימו, "אבל בכל פעם שאתי התעוררה מהשינה בבכי גם הוא התעורר והחל לבכות, מתוך הזדהות..." שני האחים שגדלו כתאומים היו החברים הכי טובים, עשו הכול ביחד, חלקו חברים משותפים, ובהתבגרם – הפכו להיות שותפי סוד זה של זה. "הוא היה אדם מדהים," אמרה אחותו, "מלא בנתינה, הקשבה ויכולת הכלה. הוא תמיד עזר לי, היה שם כדי לתמוך בי, היה סוג של מטפל אישי שלי." בהיותו בן שתים-עשרה נולד אחיו הצעיר, וגבי, שהפך ל"ילד סנדוויץ'" שימש לו מודל להערצה, טיפל בו ושמר עליו. "הוא היה נשמה, טוב לב," תיאר מאור, "תמיד כשהיה בבית הבית היה חי, נושם."

המשפחה החמה והמלוכדת הרבתה לבלות ביחד, לצאת לטיולים ברחבי הארץ ולאכול במסעדות. "המאכל האהוב על גבי היה ביצים," העידה אחותו, ותיארה זיכרון ילדות: "בילדותנו, כשחזרנו מהגן נהגנו ללכת לסבתא, כי ההורים עבדו. סבתא הייתה מכינה את המאכלים הכי טעימים בעולם, אבל גבי תמיד ביקש ממנה שתכין לו 'ביצה מבולבלת'. זה מה שעניין אותו, חוץ מזה הוא לא רצה כלום!" חיבתו המובהקת למאכל זה נותרה גם בבגרותו.

גבי היה פרפקציוניסט. החתירה לשלמות ולמצוינות ליוותה אותו בכל אחת מתחנות חייו והדריכה את התנהלותו. "בכל תחרות שבה השתתף היה לו חשוב להגיע למקומות ראשונים ולהביא מדליה וגביעים הביתה," סיפרו בני משפחתו. ואכן, תעודות ההוקרה, מדליות ההצטיינות והגביעים הרבים שקיבל לאורך השנים הלכו והצטברו. "הוא הביא כמה גביעים בשנה, ולא סתם גביע – הוא היה מביא גביע של חניך מצטיין."

על אף מופנמותו, והגם שלא התהדר בהישגיו המרשימים ושמר על צניעות, ניחן בכריזמה כובשת ובתכונות של מנהיג. "מתוך קבוצה של עשרות חברים," סיפר אביו, "הוא היה זה שמארגן את כולם ליציאות, לטיולים, למשחקי כדורגל. הוא אהב לארח והבית תמיד המה חברים וחברות." וכך נכתב עליו בספר המחזור של התיכון: "גבי (cool it) בטש – בשעת בוקר מאוחרת מגיח גבי מאי שם, / כשילקוטו על צידו, לבוש ומבושם. / בישיבתו הכובשת ומבטו העמוק, / שובה את מבטי הבנות מרחוק. / למרות נוכחותו ה'מלאה' במרבית השיעורים, / את מקומו בפינה אף פעם לא תופסים."

עם גיוסו לצה"ל, בשנת 2000, הוצב בחיל המודיעין בתפקיד תומך לחימה. לאחר הטירונות עבר קורס להפעלת מכ"ם מסוג "קשת" – מכ"ם קרקעי נייד שנועד לעקוב אחר תנועת כוחות אויב בלילה ובתנאים של ראות לקויה. לקראת סוף הקורס שובץ לגזרת רמת הגולן, והחל את שירותו במצפ"ש – מוצב "מצפה שלגים" שבחרמון. תנאי השירות היו מאתגרים, בלשון המעטה, המשמרות הליליות ארוכות והקור העז צרב את הגוף, אבל גבי, כמו בכל דבר שעשה בחייו, המשיך לשאוף למצוינות ולשלמות וביצע כל משימה שהוטלה עליו על הצד הטוב ביותר. מעל לכול, למרות הקשיים והשחיקה, גילה נאמנות בלתי מתפשרת כלפי חבריו לצוות, שהפכו למשפחה. סיפר אופיר, ששירת עימו במצפ"ש: "ממש אהבנו אחד את השני. היינו אחים. היושרה שלו הייתה כל כך חזקה, שלמרות שהיה לו קשה הוא אף פעם לא הבריז. הוא פשוט ידע שאם הוא מוותר על יום הוא דופק אותנו, שאחד מאיתנו לא יוכל לצאת הביתה. החברות הייתה חשובה לו יותר. אנחנו החברים היינו יותר חשובים לו מאשר הוא היה חשוב לעצמו."

לאחר שנה של שירות בחרמון, הועבר לתפקיד מקביל באזור בקעת הירדן. חודשים מספר לאחר ההצבה החדשה, חשה המשפחה בשינוי בהתנהגותו ובהידרדרות חריפה במצב רוחו. בהתמשך המצב, ולאחר שאובחנה מחלתו, שוחרר משירות והוכר כנכה צה"ל.

לאחר שחרורו ניסה גבי בכל מאודו לשקם את חייו, ללמוד ולעבוד, לווה בידי חונך ונעזר בבני משפחתו שטיפלו בו במסירות ועטפו אותו באהבתם. בשנים הבאות המשיך להתמודד עם סבלו ועם ייסורי מחלתו, עד כי תשו כוחותיו והוא נקטף בדמי ימיו.

גבריאל (גבי) בטש נפטר ביום כ"ז באייר תשס"ו (25.5.2006) והוא בן עשרים וארבע. הובא למנוחות בבית העלמין "דרום" שבחולון–בת ים. הניח אחריו הורים, אחות ואח. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים: "גבי טהור לב וידיד לכל אדם. זכרך בליבנו לעד."

כתבה דודתו טירנה: "גבריאל, גבי היקר! הזמן חולף וכולנו עדיין המומים והכאב כל כך נורא. אנחנו רוצים אותך איתנו פה, משתוקקים לשמוע אותך שוב צוחק. אוהבים אותך ומתגעגעים עד עומק הלב וזה כל כך כואב. חושבים עליך כל הזמן ולא נחדל מכך לעולם! מקווים שטוב לך במרומים, שתהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. ... מעומק ליבנו אנו מבינים שמלאכים כמוך אין רבים. ... אתה, שהיית חבר של כל אדם ואדם, נעלמת לנו ככה סתם. נוח לך על משכבך בשלום ותמשיך להופיע לנו בחלום. זיכרונך יהיה בליבנו לעד ותהיה אהוב של כולם לעולמי עד."

גבי הונצח בבית יד לבנים בתל אביב ובלוח זיכרון לנופלים בני שכונת נווה עופר. משפחתו, שעברה להתגורר בחולון, הכניסה ספר תורה לעילוי נשמתו בבית כנסת בעיר ומדי שנה משתתפת בטקס יום הזיכרון שמתקיים במרכז הקהילתי נווה עופר. תלמידי מוסדות חינוך בחולון הכינו אלבום הנצחה לזכרו במסגרת פרויקט מעורבות חברתית. האלבום מאגד את סיפור חייו, דברים לזכרו מפי בני משפחה וחברים ותמונות המאירות את דמותו.