בנם של מזל (מוזל) ויואל. נולד ביום כ"ו באדר א' תשמ"ט (3.3.1989) באשדוד. אח לאלעד ואודליה.

גיל נולד עם חיוך גדול על פניו ומיד כבש את לב הוריו, לכן החליטו להעניק לו את שמו המסמל שמחה וששון.

גדל והתחנך באשדוד. למד בבית הספר היסודי "נוף-ים", המשיך לחטיבת הביניים "מקיף ו'" וללימודי תיכון ב"מקיף ג'" בעיר, במגמה מדעית. תלמיד מצטיין אשר הלימודים קלים לו. דעתן, נמרץ וסקרן עד מאוד. בלט בחיוכו הרחב ובצחוקו המתגלגל, התנהלותו מלאה שמחת חיים, חוש הומור ושנינות. ריקי, המחנכת שלו בכיתות ה'-ו' סיפרה: "עברו עשרים ושתיים שנים מאז שהיה תלמיד שלי. הרבה ילדים לימדתי ודווקא את הפנים שלו אני זוכרת - את ההומור שלו ובעיקר את החיוך המתוק. קסם של ילד".

בשנות ילדותו, בבית הספר היסודי ובתקופת החטיבה והתיכון רכש חברים רבים אשר היו לחבורה מאוחדת ומגובשת גם כשבגרו. "גיל היה מהאנשים שיודעים להקשיב לך הכי טוב" תיאר אותו דוד חברו, "אחד שכיף ללמוד ממנו, לשמוע אותו ולראות את הדרך הצנועה והענווה שבה התנהל בשילוב עם הצחוק המדבק שלו. שילוב מנצח של רצינות אל מול קלילות. מהאנשים הנדירים שלהיות איתו לבד בשקט זה לא מוזר ודווקא נותן ביטחון להיות בדיוק מי שאתה מולו. קבלה מוחלטת".

חובב ספורט ובעיקר כדורסל, הפגין כישורי משחק טובים ובילדותו שיחק בקבוצת הכדורסל המקומית בליגת הילדים. סיפר אביו: "אני זוכר שגם במשחקים עם חברים ומשפחה, הנחישות שלו כמגן אל מול גדולים ממנו תמיד הפתיעה רבים מאיתנו. ברגעי ההפסקה ולאחר המשחק תמיד צחק והתחבר עם כולם. שנים לאחר מכן, כשנבחר לתוכנית פרחי רפואה בשנות התיכון שלו, הוא עמל רבות והשקיע את כל כולו גם שם, בנוסף על לימודיו הרגילים בתיכון וההכנה הפיזית היסודית שלו לשירות הצבאי. תמיד עבד קשה, נתן את הכול והאמין במטרותיו".

בנובמבר 2007 התגייס לצה"ל והתנדב לשירות כלוחם בחטיבת "גבעתי". לאחר שעבר הכשרה מתאימה שובץ לסיירת גבעתי. השתתף בפעילויות לחימה נועזות של היחידה ולחם לצד חבריו במבצע "עופרת יצוקה" שהחל בשלהי דצמבר 2008 ברצועת עזה. בהמשך יצא לקורס מפקדים וחזר ליחידה כסמל צוות לוחמים בסיירת.

אחיו אלעד סיפר: ״הייתי מפקד מחלקה בפלוגה מקבילה כאשר היה טירון בסיירת. הגעתי פעם אחת למגורי הסגל לשאול לשלומו וביקשתי מאחד המפקדים שיקרא לו פנימה באופן דיסקרטי. גיל נכנס, אמר לי שהכול טוב וביקש ממני ברצינות רבה לא לעשות את זה יותר - שהוא לא רוצה אפילו טיפה של יחס אחר מהמפקדים משום שיש לו אח קצין בבסיס. אמר לי את זה באהבה אבל ברצינות. רצה להרוויח את מקומו ביושר, להיות שווה לאחיו לנשק. צנוע ועניו".

רועי, מפקד הכיתה שלו בטירונות ומפקד הצוות שלו בהמשך המסלול בסיירת ובפלגת הלוחמים סיפר: ״כבר בהתחלה הצליח להסתגל לכל סיטואציה. הקושי בטירונות לא הזיז לו יותר מדי – מוביל, רציני, בעיקר עושה הרבה ולא מדבר יותר מדי, ולכן לכל מילה שכן הוציא מהפה היה כוח. כשחזרתי לצוות כמפק״צ (מפקד צוות) לקראת סוף המסלול המנהיגות הזאת רק התבלטה, בעיקר כשהצוות עבר ימים קשים מאוד וטלטלות וגיל היווה עוגן של יציבות. אף פעם לא התלונן, אף פעם לא אמר שקשה לו, תמיד ידע להפיק את המיטב מכל סיטואציה".

ארז, בן ופיליפ, חבריו מהצוות בסדיר וגם מיחידת המילואים סיפרו: "זיכרונות רבים וטובים יש לנו מהשירות יחד. במהלך קורס הצניחה - אתה היית אחראי המד"סים (מדריך ספורט). במשך כל הקורס לא נתת לאף אחד להשתמט מאימונים, ומי לא ילך אחרי בחור כארז שכמוך? הצבת סטנדרטים גבוהים לעצמך וכשניתנה לך האחריות - היית מופת לסביבתך. באחד הניווטים 'שוטה' ואתה תקתקתם את הציר, סיימתם מוקדם, בעיניך החדות הבחנת כי אתם בין הראשונים וככל הנראה יעברו עוד שעות רבות עד שכל החוליות יגיעו לנקודת הסיום. למרות שהחמרת עם עצמך בכל הקשור למקצועיות, ידעת גם לעשות הפסקה כשצריך ובחרת לנוח קלות יחד עם שוטה לפני שחזרתם למפקדים".

עם שחרורו מצה"ל המשיך בשירות מילואים פעיל ביחידת המילואים של סיירת גבעתי, סיירת 261, חטיבת המילואים של בית הספר לקצינים, בה״ד (בסיס הדרכה) 1. סיפר מפקדו: "בשנים האחרונות כשחזר למילואים בגדוד והתראינו שנינו התרגשנו מאוד מהמפגש. הוא התבגר מאוד אבל נותר אותו גיל – סוחף אחריו אחרים במנהיגות שקטה, חיוך שמשרה עליך ביטחון, וגם כשהפלוגות נתקעו במשימות שוחקות בקיבוצים הייתי רואה אותו בפאזה אחרת, מרים את הראש ומרים לכולם את הראש".

לאחר השחרור התגורר מספר שנים בווינה, בירת אוסטריה שם עבד כמאבטח האישי של ראש הקהילה היהודית האוסטרית. בשנים אלו נהנה מאוד לטייל בעולם וביקר בפרו, פינלנד, ספרד ואנגליה הולך בעקבות אהבתו הגדולה לטבע ורצונו להכיר מקומות ואנשים בני תרבויות שונות. קסמו האישי והיותו "איש של שיח ואנשים" סייעו לו במסעותיו והוא מצא חיבורים במקומות השונים בהם טייל. סיפר ערן חברו: "אני וגיל הכרנו כשביצענו עבודת אבטחה בווינה. כבר בפעם הראשונה שקלטתי את הדמות והספקתי להחליף איתו מספר מילים, הבנתי שיש פה בחור שיש לי הרבה על מה לדבר איתו. לא עבר הרבה זמן וכבר נוצר הקליק. יחד עם הטיפוס העמוק שהיה, הייתה הפרדה גמורה בין זמן הגיגים לזמן שטויות. לא התבייש להתגלגל מצחוק ולהתחבר לצד הילדי שלו".

עם חזרתו ארצה מווינה בשנת 2014 עבר להתגורר בירושלים והתחיל את לימודיו האקדמיים ב"אוניברסיטה העברית בירושלים". למד תואר ראשון בכימיה עם חטיבה בפילוסופיה והמשיך ישירות ללימודי תואר שני בכימיה תרופתית. היה כפסע מתחילת לימודי הדוקטורט שלו, לפני ראיונות במעבדות באוניברסיטאות שונות. שרון, מרצה של גיל מהחוג לפילוסופיה סיפרה: "יש לי הבזקי זיכרון של החיוך שלו, של הקשב שלו, של העניין שלו ברעיונות הנלמדים - כל אלו הצליחו לחדור את הניכור של המסך ולהיחרט, כך מסתבר, בזיכרוני".

בשנות בגרותו הראשונות ובהמשך חייו הבוגרים הראה דאגה הולכת ומתעמקת לעולם הטבע והחי, מהפן המוסרי ומהפן האסתטי והרומנטי כאחד – היה צמחוני רוב שנותיו מתוך דאגתו גם לסבל הלא נחוץ של בעלי החיים אך גם מתוך דאגה לקיימות ולהשפעה רחבה יותר על הסביבה והאנושות. אימו מזל סיפרה: ״גיל תמיד שכנע אותי לבשל מאכלים צמחוניים וטבעוניים. בילינו זמן איכות רב במטבח בשל אהבתו לקולינריה צמחונית איכותית. שאף שהאוכל שאכל יהיה איכותי, בריא, טעים וגם לא עם נזק רב מדי לאחרים. גם בפעולה פשוטה כמו אכילה, תמיד חשב עמוקות כיצד נכון לו לחיות, וניסה לפעול כך כל אימת שיכל". בלט בראייתו את האחר – אדם ובעל חיים – אף אחד לא היה שקוף בעיניו, מצא בכל אחד ערך.

בתקופת לימודיו נרקמה זוגיותו עם קוראל. השניים הכירו באמצעות אפליקציית היכרויות בתקופת מגפת וירוס הקורונה שהשתוללה בארץ ובעולם כולו מסוף 2019, כאשר לא היו ברים פתוחים בגלל הסגרים והמגבלות השונות. ברצונם להיפגש מצאו בר מחתרתי בירושלים ובילו שם את הפגישה הראשונה שלהם - כחמש שעות של שיחה עמוקה, בסופה ליווה אותה הביתה כמו ג'נטלמן אמיתי ונשק לה על הלחי. למחרת בבוקר כבר חיכתה לה הודעה ממנו. האהבה בין השניים פרחה ובחלוף חצי שנה עברו לגור יחד בשכונת טלביה בירושלים והחלו לדבר על חתונה והקמת משפחה.

חובב ספרים וקריאה, נהג לקרוא כשני ספרים בשבוע, מסכם ועורך רשומות בדבר התובנות והשקפות העולם שלו בנוגע לדברים שקרא. הייתה לו כמות עצומה של ספרים וספרייה ענקית בביתו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בבוקר אותה השבת התייצב גיל לשירות מילואים, חדור שליחות ומוטיבציה להילחם ולסייע להשיב את הביטחון לתושבי המדינה. סיפרו אוהביו: "הוא היה פטור משירות מילואים אך לפני מספר שנים ביקש לחזור ולשרת. באותו הבוקר ביטל את טיולו הצפוי לסיני עם קוראל וכבר בשעות הראשונות למלחמה ארז תיק למילואים ונסע דרומה עוד בטרם הוקפץ רשמית". הוא לחם לצד הכוחות הרגליים בתוך הרצועה, מאמין בצדקת הדרך ובזכות לחיות את החיים בשלווה, האמין בפרויקט הציוני של ישראל.

ב"אפטר" השלישי אליו יצא בזמן המלחמה, ביום ה-9 בנובמבר 2023, הציע לקוראל נישואין. טבעת האירוסין הייתה אצלו חודשים קודם לכן, אך למרות כל התכנונים וההתלבטויות כיצד יציע לקוראל נישואין, לא יכול היה לחכות עוד והחליט להציע לה להינשא לו עת שטיילו יחד במסלול הטיול הקבוע שלהם בשכונת "משכנות שאננים" בירושלים. מיד אחר כך שב לצבא.

רב-סמל גיל דניאלס נפל בקרב ביום כ"ב בכסלו תשפ"ד (4.12.2023). בן שלושים וארבע וחצי בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותיר אחריו הורים, אח, אחות ובת זוג.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.

אודליה אחותו ספדה לו: "כל כך הרבה זיכרונות חיים משותפים יש לנו, רגעים של יחד, של צחוקים על הספה מ'סיינפלד'… או כשצחקתי עלייך שהיית אוהב לראות תוכניות על חייזרים. הפרש של שבע שנים יש בינינו אבל הפער הלך והצטמצם ככל שעבר הזמן. תמיד הייתי גאה בך ושמחתי לראות אותך מתפתח, עושה את הדברים שאתה אוהב ובעיקר מאושר - מאושר בטבע, בטיולים עם חברים, בארוחות משפחתיות ובעיקר לפני שלוש שנים כשפגשת והכנסת לחיינו את קוראלי אהובתנו. כולך אור, תום וקסם אח שלי - תמיד היית ותמיד תהיה". 

ספד לו אחיו אלעד: ״אני זוכר אותך ילד קטן ושובב. נער יפה תואר, גבוה ורחב כתפיים. לוחם בצבא, מפקד, מוביל, ותמיד שם בשביל אחיך לנשק. גומע ספרים בקצב של שניים בשבוע. אני זוכר ילד וגבר רהוט וטוב לב, עם צחוק רם ומתגלגל, סקרן, דעתן ולמדן. אני זוכר אותנו יושבים ומדברים שעות בכל פעם. אני זוכר אותך דוד כה אוהב לילדיי, בניה ויעל – מצחיק, מחבק, מנשק, מלמד, משתטה ואוהב אותם, כאילו הם שלך. תמיד אזכור את השיחה הארוכה שלנו בקיבוץ מגן, אחרי שכמעט שנה לא התראינו, ומה אמרת לי בה. מספר ימים לאחר מכן, מחוץ לניר עוז. אנחנו בסריקות, הגדוד שלך ושלי ואני פותח את הדלת לזאב שלך, טופח לך על השכם, ומנשק לך את הראש - איזו זכות הייתה לי".

קוראל ארוסתו ספדה לו: "אהוב שלי. לפני שלוש שנים נפגשנו בפעם הראשונה, בדייט הראשון ישבנו לדבר חמש שעות – קליק מיידי, מהרגע הראשון. לפני חודש באת הביתה, אמרת לי שאני האישה של חייך והצעת לי נישואים. תמיד ידעתי שאתה האחד שלי. אהבת חיי, איך אני יכולה להיפרד מאדם שהיה כל עולמי, כל עתידי? החבר הכי טוב שלי, אהבת נפש כזאת שיש פעם בחיים. העקרונות שהובילו אותך – הציונות ואהבת הארץ, יישארו איתנו לעד".

מפעל הנצחתו של גיל כולל את כיכר ספרא וסייפא ליד בית ילדותו באשדוד (מפגש הרחובות רבין והרצל), ופינת ישיבה מחוץ למכון לכימיה בקמפוס ספרא של האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים.

הוריו של גיל הקימו מלגה על שמו לתלמידים מצטיינים לתואר ראשון בכימיה באוניברסיטה העברית אשר משרתים שירות מילואים פעיל. 

בנוסף, גיל מונצח בבית ספרו התיכון מקיף ג' באשדוד, באנדרטת הנופלים של חטיבה 261 בבית הספר לקצינים בה״ד 1 בנגב, ואנדרטת 'מקום בלב' לנופלים והחללים בני העיר אשדוד.