בנם הבכור של אושר ורובי (ראובן). נולד ביום כ"ו בשבט תשס"ב (8.2.2002) במושב צופר שבערבה התיכונה. אח לנועם, שירז וטליה.

גלי, Gali roi shkotai, גדל והתחנך בצופר, הוא היה ילד של חופש, של טבע ושל מדבר, עם תלתלים שובבים, עיניים כחולות טובות וסקרניות שלא חדלו לחקור את הסביבה. מילדות גילה אהבה ענקית לבעלי חיים וטיפל בהם במסירות אינסופית. חיבה מיוחדת הייתה לו לזוחלים, ובמיוחד לנחשים. כבר כילד קטן לא פחד לגעת בנחשים ולהחזיק אותם, ולימד את כל מי שפגש שאין צורך לפחד מנחשים. כשהיה בן תשע, קיבל נחש מבוית וגידל אותו בבית. הוא נהג לרכב על אופניים ברחבי המושב כשהנחש כרוך על צווארו, והיה מגיע איתו לספרייה, למועדון הנוער ועוד.

בילדותו למד בבית הספר "שיטים" ביישוב ספיר הסמוך עד כיתה ט'. הלמידה הרגילה בבית הספר לא התאימה לגלי והוא מצא את מקומו ביצירה – פרח בחדר האומנות ויצר פרויקט פסיפס, ובבוסתן של בית הספר נהנה מפינת החי ומהעבודה החקלאית. בכיתה י' עבר ללמוד בתיכון "מעלה שחרות" שבקיבוץ יטבתה, שם זכה להכיר חברים חדשים ולהיחשף למגוון מלאכות, ואף סיים בהצלחה שתים-עשרה שנות לימוד ותעודת בגרות - דבר שאינו מובן מאליו עבורו, ציינו הוריו.

בבית הספר קיבל הזדמנות ליצור ולממש את הפוטנציאל האישי שבו, נהג לבנות דברים שונים מחומרים מגוונים ובלט בידי הזהב שלו, שלא הפסיקו ליצור. היצירתיות הייתה טבועה בו והתבטאה במגוון דרכים, בהן יכולת מרשימה להפוך את מה שלאחרים נראה כמו פסולת – ליצירת אומנות. הוא נמשך תמיד לאתרי מחזור ומזבלות, נהג לסייר בהם, לאסוף פריטים מיוחדים, חפצים ורהיטים, לשפץ ולשדרג אותם ולהעניק להם חיים חדשים. בנוסף, נהג לבנות מעץ פריטים רבים כגון מדפים, כונניות, שולחנות, כיסאות ועוד.

גלי גדל במדבר ואהב את המדבר בכל ליבו. בכל הזדמנות שהייתה לו, יצא לטייל בשטח, ביום או בלילה, ברגל או עם טרקטורון, מלווה בחברים, ביין ובקפה. קפה היה אחת האהבות הגדולות שלו, הוא תמיד הקדיש זמן להכנת קפה טוב ומשובח ונהג לפנק את כל סובביו בקפה מושקע מעשה ידיו. גם מוזיקה הוא אהב מאוד, וטיפח אוסף תקליטים מכובד ומרשים שכל פריט בו נבחר בקפידה.

החיוך הרחב שלו, שכמעט לא ירד מעל פניו, היה אחד המאפיינים הבולטים שלו. לכל מקום שאליו הגיע, הביא עמו אהבה, אור, שמחה, צחוק ואופטימיות. חבריו הרבים תיארו אותו כחבר אמת, בעל לב רחב ורצון אינסופי לתת, לעזור ולדאוג שכולם יחייכו ויהיו מרוצים. הוא היה אדם שאפשר לסמוך עליו, ושבכל בעיה או צרה, ידע לתת את הסיוע הדרוש או את העצה הנכונה.

גלי היה נדיב מטבעו, הנתינה לאחר הייתה אחד הערכים החשובים לו ביותר. המשפט שהכי אפיין אותו היה "לא לשכוח לעזור", משפט בהשראת בן דודו עומרי – עומרי היה חבר קרוב של איתמר מוצפי, צעיר מירקונה שנפטר ב-2010 ושטבע את המשפט כתזכורת אישית לעצמו. סיפורו של איתמר מוצפי נגע בגלי מאוד, גלי אימץ את המשפט וכתב אותו כסטטוס בוואטסאפ. ככלל, גלי חשב תמיד על אחרים, הוא אהב להעניק מתנות לאנשים הקרובים אליו, תמיד קלע בול והביא לכל אחד ואחת את מה שהכי מתאים להם.

בסיום התיכון גלי יצא לשנת שירות והצטרף לגרעין של עמותת "מעשה". לאורך שנת השירות עבד עם נערים בבת ים, ניגש לכל ילד עם אכפתיות ורגישות רבה, והתמודד עם כל אתגר בגישה חיובית וחמה.

ב-28.10.2021 התגייס לצה"ל. בתחילה שובץ לחיל הקשר, אך התפקיד דרש שעות לימוד רבות בכיתה וגלי הבין מהר מאוד שזה לא בשבילו. הוא החליט לעבור לשירות קרבי, אך נתקל בסירוב לאורך זמן רב. בהתאם לאופיו, לא לוותר ולהגיע למקום שמגיע לו, הוא נלחם והתעקש עד שלבסוף המערכת הבינה שזה הדבר הנכון עבורו, ולאחר שכנועים רבים הוא גויס לחטיבת הנח"ל. המפקדים התרשמו מיכולותיו והציעו לו לנסות להתקבל לסיירת, הוא עשה זאת, סיים את הגיבוש בהצלחה והצטרף לסיירת "עורב נח"ל".

השירות בקרבי לא היה מובן מאליו מבחינתו בהיותו נער, אך בהדרגה התפתח אצלו הרצון לעשות משהו משמעותי ולתרום ככל יכולתו במקום בו הוא נמצא, כך שהוא שמח על ההזדמנות להיות בסיירת. אחיו נועם שירת גם הוא בקרבי, וגלי התייעץ עם הוריו לפני שהלך לסיירת כדי לבקש את אישורם, מתוך רגישות גבוהה למורכבות של שני חיילים קרביים במשפחה אחת. הוריו אפשרו לו חופש בבחירת דרכו האישית, והוא בחר לצאת לגיבוש והצטרף לסיירת. מבחינתו, לא הייתה שום אפשרות אחרת מלבד להיות הלוחם הטוב ביותר. הוא לא היה בכושר ולכן היה עליו להתאמן ללא הרף. הוא הקפיד ללמוד ולהשתפר באופן שוטף והתמסר לחלוטין למשימה, כמו בכל דבר שלקח על עצמו. מפקדיו מספרים שהיה חייל יוצא דופן, אהוב מאוד, שחשב מחוץ לקופסה, דאג תמיד לחבריו וגילה רגישות חברתית גבוהה.

לקראת ראש השנה תשפ"ד, יצא לחופשה יזומה מהצבא כדי לעזור לאביו במשק ובבניית מחסן. אלו היו שבועיים אינטנסיביים של עבודה פיזית מאומצת ושל חוויות משפחתיות מקרבות. אחרי יום כיפור תשפ"ד, חזר לצבא.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בסוף השבוע של שמחת תורה הצוות של גלי היה בחופשה, אך גלי התעקש להחליף שבתות כדי לצאת לפסטיבל "אינדינגב" האהוב עליו, ולכן נשאר לשמור על מוצב "סופה" יחד עם לוחמים מצוות אחר.

בשעות הלילה המאוחרות שבין שישי לשבת, סיים שמירה וחזר לחדר, לישון. עם תחילת המתקפה התעורר והבין מיד שקורה משהו יוצא דופן. הוא ידע שאין לו שום רגע לבזבז, אפילו לא על לבישת מדים, לקח איתו קסדה, נשק ואפוד מגן ויצא במהירות מהחדר. הוא העיר את כל מי שרק הצליח, פתח עבורם את המרחב המוגן ויצא להילחם.

בשלב מסוים החל גלי לעזור בפינוי פצועים לחדר האוכל ששימש כמקלט, ואז חזר שוב להילחם ולחפות על המשך הפינוי. הייתה לו אפשרות להישאר במרחב המוגן אך הוא בחר להילחם ולסייע לחיילים אחרים שנלחמו מחוץ למקלט. גלי וסמל נחמן דקל חיפו בגבורה ובחירוף נפש על חדר שבו שני החובשים, סמ"ר אופיר מלמן וסמ"ר עמית מוסט, טיפלו בלוחמים הפצועים סמל אמיר לביא וסמ"ר טל לוי. כל ששת הלוחמים ובהם גלי נפלו בקרב.

סמל גלי רועי שקותאי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בצופר. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "אור גדול מאיר הכול, ילד הערבה והמדבר" וכן את המשפט שהפך למזוהה עמו: "לא לשכוח לעזור".

אימו, אושר, ספדה לו באזכרת השלושים לנפילתו: "היה חשוב לחברים שלנו במושב לשתף גם אותנו כמה שהם נפעמים ממך ואוהבים אותך. היית להם חבר, ואני ואבא היינו כל כך גאים בך על הלב הענק שיודע להתחבר לכולם... היית אור גדול לכולם במשפחה המורחבת... סבים וסבתות, דודים ודודות ובני דודים, כולם היו ויהיו תמיד איתך.

כל פעם שנכנסת הביתה הייתה מוזיקה טובה שנשמעת מהפטיפון, מאוסף התקליטים שבחרת בקפידה, קפה טוב שהיית מכין במקינטה... לובש חולצה מכופתרת פרחונית יפה. היה לך תמיד טעם טוב בבגדים והיית מוצא תמיד בגדים שווים במחירים מפתיעים. היית דואג גם לנועם ומצאת לא מזמן כמה חולצות טובות לדוד מוטי. אני כל כך שמחה שדיברת עם אבא ומוטי ביום שישי והספקת לשמוע שהחולצות מתאימות בול.

אתה תמיד הכנסת שמחה לשירז וטליה כשהגעת הביתה, מציק להן ומחבק אותן ודואג להן לפינוקים. היית לנועם אח דואג ואוהב, כל כך היה לנו נחת לראות את שניכם גדלים ביחד והופכים להיות חיילים. אני ואבא בכל סופ"ש כל כך התרגשנו שהגעתם ביחד במדים, ולראות אתכם מחליפים מידע וחוויות ותומכים אחד בשני".

אביב בת דודתו כתבה: "אני לא יודעת מאיפה להתחיל לתאר את גלי, הוא אחד כל כך מיוחד שכמו שהחברים שלו לצוות צמררו אותי בהלוויה ואמרו: 'אין גלי אחר'. באמת אין. גלי של הערבה והטבע, שאוהב חיות ויש לו ידע של אנציקלופדיה, גלי שאהב להשתטות, שבחן את כל הגבולות, שיצר מאפס. לאן שאני לא מביטה בחצר של רובי ואושר אני אראה משהו שגלי הכין או מצא וחידש.

הייתי מבקשת כל הזמן שיעשה לי סיבובים על הטרקטורון ושיכיר לי מקומות מגניבים וסודיים בערבה, וגלי גמור מעייפות, בדיוק חזר מהצבא/ שנת שירות ולמי יש כוח עכשיו לבדר את הבת דודה שמבקשת טובה? אבל היית אומר לי כן, כי כזה גדול הלב שלך. גרמת לכולם להרגיש חשובים ומיוחדים עבורך...

העצמת את העולם הזה ברגש ובאנרגיות שלך, הסקרנות האינסופית הזאת שהעניקה לך סכום חוויות שלוקח זמן חיים של מבוגר, לפחות ככה אני רוצה לומר לעצמי... אנחנו בחיים לא נשכח אותך אהוב שלנו, בלתי אפשרי לשכוח בן אדם כמוך... כולם יידעו שהיה לנו בן דוד גיבור, שבחר 'לא לשכוח לעזור'".

ספד גיל, בן דוד של גלי: "לא הצלחתי להקריא את המילים, זה פשוט הרגיש לי בלתי אפשרי לדבר עליך בלשון עבר ולהבין שלא יהיו לי עוד זיכרונות וחוויות איתך... אני מתקשה למצוא את המילים שיצליחו לתאר מה היית בשבילי. אני לא בטוח שניתן לתאר אותך במילים, צריך לפגוש אותך כדי להבין, לפגוש אותך ולראות את הבן אדם עם העיניים המקסימות והירוקות שברגע שהן מסתכלות עליך אתה מרגיש שגלי מבין אותך ומכיל אותך, את החיוך היפה והצחוק המתגלגל שתמיד גורם לך לצחוק גם, את האדיבות שלך והנכונות שלך לעזור לאחר כי ככה חונכת וככה תפסת את המציאות... בתור ילד אני זוכר שתמיד התגאיתי בך, בייחוד שלך, בכמה שאתה חכם, בכמה שאתה תמיד תהיה הכי מיוחד בכל מקום שתהיה בו ובזה שתמיד כל אדם שפגש אותך לחמש דקות יזכור אותך לתמיד. כי יש לך קסם מיוחד שפשוט אי אפשר לשכוח".

"גלי היקר", כתב אחד מחבריו לצוות, "אנחנו יושבים פה ולא מצליחים לעכל איך מספידים אותך. איך מתארים אדם כמוך, לב כזה גדול וחיוך גדול יותר... אתה אדם ייחודי שאין לו שני... מי שלא משנה כמה פעמים נכשל, ימשיך וימשיך לנסות בלי אפילו קמצוץ של ויתור בעיניים... המקום שלך, גלי, בצוות, הוא מקום שאין לו מחליף. החבר הכי מיוחד שהכרנו, ברמה האישית למרות הקשיים תמיד היית שם להרים אותי ואת שאר האנשים שבצוות. את השיטות שלך כבר לא נצליח לגלות וכשנשאל איך הצלחת כבר לא יהיה מי שיחזיר לנו תשובה, אבל החיוך שלך יהיה חקוק בזיכרוננו".

בהספד מטעם המושב נכתב: "גלי היה איש צעיר של אהבה, ילד ונער עם עיניים מאירות שהצליחו לטעת ביטחון ושמחה טהורה של חיים בכל ילד ומבוגר שחלפו לצידו. עד יומו האחרון בחר גלי לעשות ולפעול למען האחר. היו בו היכולות לשמח, להצחיק ולהושיט יד רגישה וחמה לכל חבר או חברה שהיו זקוקים לו... גלי, ילד המדבר שלנו, נהרג בקרב על הבית. הוא השאיר אחריו את צוואת החיים הטהורה – להעניק לאחר, לשמור על האופטימיות והצחוק, ולחיות. לחיות כמו שהוא ביקש לחיות. היום המדבר שלך, גלי, מרכין ראש בכאב עצום. כל שביל שבו פסעת וכל שמש שליטפה את פניך היפות ימשיכו לחפש את דמותך. כל אחד ואחת בבית שלנו בוכה את מותך, ומייחל ללמוד להיות קצת כמוך".

המשפחה והחברים הנציחו אותו במספר פרויקטים:

"מזקקת הערבה", שהוקמה על ידי דודו של גלי, השיקה ערק תמרים לזכרו.

באתר עמותת "מעשה", שבמסגרתה מילא את שנת השירות שלו, הוקם עמוד לזכרו. חברי הגרעין שלו בעמותה הפיקו סרט לזכרו בשם "גלי, עלם חמודות". הסרט זמין לצפייה ביוטיוב.

סרט נוסף לזכרו הופק על ידי המשפחה וגם הוא זמין לצפייה ביוטיוב תחת השם "סרט הנצחה לסמ"ר גלי רועי שקותאי מסיירת נח"ל".

עמוד לזכרו הוקם באינסטגרם, תחת השם remember_gali. בעמוד סיפורים, תמונות וסרטונים מתחנות חייו השונות.

ביום בו נהרג גלי נרצחו שני חברים יקרים מאוד ללבו – קשת קסרוטי שלמד איתו בבית הספר מעלה שחרות, וענר שפירא שהיה סגן מפקד הצוות שלו. שניהם הגיעו למסיבת הנובה, חודשיים לאחר נפילתו של גלי נפל בעזה סמל ראשון רואי אליאס, חברו הטוב מילדות, וכעבור חמישה חודשים נפל חברם הטוב סמל ראשון עידו אפל. שלושתם בני מושב צופר שגדלו יחד מגיל צעיר וכעת קבורים זה לצד זה, הם מונצחים במצפה שהוקם לזכרם סמוך ליישוב.