בן אולגה ודניאל. נולד ביום כ"ג בטבת תשל"ד (17.1.1974) באוקראינה. אח צעיר לסלווה.

גריגורי, שכונה "גרישה" בפי כול, גדל והתחנך באוקראינה. בילדותו היה תלמיד טוב וממושמע והתאמן באגרוף.

בשנת 1990, עם התפרקות ברית המועצות ופתיחת שעריה לעולם, עלה עם אימו לישראל, והשניים הצטרפו אל אחיו שכבר היה בארץ. הם התגוררו בבת ים, וגרישה, נער גדול ממדים ושרירי, החל את לימודיו בבית הספר "אורט" בעיר במגמת טכנאות שיניים. בד בבד למד עברית באולפן.

בשנת 1994 התגייס לצה"ל ושובץ בחיל השריון.

בדצמבר 1997, לאחר שחרורו מצה"ל, התגייס למשטרת ישראל. במהלך שירותו שימש כשוטר סיור וכן סייע בהתנדבות ליחידת המשא ומתן, יחידה שמטרתה סיוע וייעוץ לפיקוד המשטרה לנהל משא ומתן במשברים שונים והשירות בה דרש זמינות סביב השעון, בכל יום בשנה ובכל שעה משעות היממה. כמו כן סייע בהקמת יחידת האופנועים במשטרת ראשון לציון. משנת 2013 שירת במרחב חברון שבמחוז ש"י (שומרון ויהודה), ובמסגרת זו השתתף ביוני 2014 במבצע "שובו אחים" לאיתור שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון, שבסופו נתגלה כי הם נרצחו עם חטיפתם.

גרישה מילא את תפקידו במקצועיות ובהגינות, היה מלא מוטיבציה וחדור מטרה, ביצע את עבודתו ללא לאות, באומץ ובגבורה ותמיד רצה לעזור ולעשות ככל שאפשר. הוא אהב את המשטרה, היה לו חשוב להתקדם בתוכה ולהשפיע והוא חש שזו שליחות. חבריו במשטרה סיפרו שהיה רגיש ומתחשב וידע לפעול לפי הרגש בצד החוק היבש.

גרישה הכיר את אלה בשנת 1994 דרך חבר משותף. כעבור שנתיים נישאו וקבעו את ביתם בראשון לציון. נולדו להם בת ובן – אלן ואדם.

למרות התפקיד התובעני במשטרה הוא היה איש משפחה מסור והקדיש כל זמן פנוי לרעייתו ולילדיו. אב מגונן, הקפיד על כללי הבית והיה דומיננטי מאוד בחינוך הילדים. ידע להיות קשוב לילדיו, אפשר היה לדבר איתו על הכול ולשתף אותו בבעיות, והוא תמיד סייע במציאת פתרונות. בתו אלן כתבה: "שמרת על המשפחה שלנו מכל פגע, ותמיד המשפחה הייתה אצלך במקום הראשון. היית מוכן להפוך את העולם רק בשביל שלנו יהיה טוב". כן היא סיפרה: "הוא היה אבא מאוד טוב. הוא התייחס אליי כמו הנסיכה של הבית".

ככל שהזמן התיר לו, השתתף במטלות הבית ובבישול. לאחר ששבר את רגלו בשנת 2014, נאלץ לשהות בבית זמן רב, ובתקופה זו התחבר אל ילדיו יותר מתמיד. הקפיד לא לדבר עם משפחתו על תפקידו ולא לערב אותם בנושאי עבודתו במשטרה.

בישול, טיולים ובילוי בים היו מתחביביו. הוא אהב מאוד לרכוב על אופנועים. כמו כן בשעות הפנאי צפה בטלוויזיה או עסק במחשב.

גרישה דאג לאימו שגרה הרחק ממנו, בטבריה. היה לו חשוב להביא אותה לבקר את נכדיה. גם הקשר עם אחיו סלווה היה קרוב. כל אימת ששוחחו, עשו זאת באריכות והשלימו פערים.

קל היה להבין את כוונותיו של גרישה גם בלי שיאמר הרבה, הוא תמיד ניסה להפיק את הטוב מכל סיטואציה וניחן בחוש הומור שהתבטא בסיפור בדיחות לטובת אווירה טובה בבית.

רב-סמל בכיר גריגורי (גרישה) מילגרום נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ט בתמוז תשע"ה (6.7.2015). בן ארבעים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר אישה, בת ובן, הורים ואח.

בתו אלן, שבעקבותיו החליטה להתגייס למשטרה בשירותה הסדיר, כתבה: "היי אבא יקר שלי, איך אתה שם למעלה? רק רציתי להגיד שאני מתגעגעת המון, ובכל יום מחדש אני חושבת מה היה קורה אם היית פה לצידי ... תאמין או לא – התגייסתי למשטרה ואני לובשת את אותם המדים שאתה לבשת. אין יותר גאה ממני להמשיך את הדרך שלך ולייצג אותך בכבוד. גם אדם גדל מיום ליום ... והאמת שהוא ממש מזכיר אותך. בכל רגע נתון תמיד עולה לי המחשבה מה אתה היית אומר לי לעשות ואיך לפעול נכון, הרי כולם יודעים שתמיד ידעת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון ... לסיכום, אהוב שלי, כולנו מתגעגעים אליך בלי סוף וחושבים עליך תמיד".

שוטרת מתחנת ראשון לציון כתבה שיר לזכרו, "נפרדים מחבר": "הר של זרים / בהם שזורים סרטים שחורים / את המציאות, שבה אינך יותר / המה מכסים. // הר של מילים / מספרים את החיים / שהיו כה קצרים / ואינך בהם עוד. // הר של רגבים שספגו את הדמעות / מחלחלות אל אבנים אשר לזכרך מונחות / מכל אדם אשר אותך ביכה / והשאיר את געגועיו על קברך. // אנשי הדרגות, משלל תפקידים / הקריאו לך מבין דפים / מילות געגוע לימים שהיו / אך אינך שם כדי לשמוע. // ולאחר שמסתיים הכול / עומדים עוד שעות ארוכות / ממאנים להאמין / שאתה, גריגורי הכול יכול / לא יכולת לחיים / ונלקחת. // תמונותיך מקשטות דפים של פוסטים בין חבריך / ומכולם מילה אחת מהדהדת אל תוך יקום / הממאן להסביר / איך ומדוע אתה כעת יושב בין מלאכים.// כבר מתגעגעים".

כשבוע לאחר נפילתו נערכה נסיעת סיירת אופנועים משטרתית לזכרו. השוטרים עצרו לפני ביתו, ירדו מן האופנועים והצדיעו.

גרישה מונצח באנדרטת חללי המשטרה שבמכללת השוטרים בבית שמש.