בנם הבכור של דניאלה ושמעון ניסים. נולד בנר רביעי של חנוכה, כ"ח בכסלו תשנ"ב (5.12.1991) בבית שאן. אח לאברהם (בר), שלומי, אוראל, נווה ועילאי.

דביר דוד גדל בבית שאן במשפחה שורשית שבה ינק ציונות ואת אהבת העם והארץ. את לימודיו היסודיים עשה בבית הספר "גלבוע", והמשיך לבית הספר השש-שנתי "אורט אמירים בית שאן", שם למד בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה. מגיל שתים-עשרה היה חניך בתנועת הנוער "הצופים".

ילד וכנער שקט וטוב לב, בעל יושרה וערכים, שבצד שאיפתו להצלחה ולמצוינות ניחן ברוח התנדבות וברצון לסייע לזולת ולתרום לחברה. עוד כילד, סיפרו הוריו, נהג לסייע לחבריו עם שיעורי הבית, ובתקופת התיכון התנדב בבית החולים הסיעודי שבעירו – פעילות שזיכתה אותו בתעודת הוקרה. בתחום הספורט התמחה בריצה למרחקים ארוכים ואף השתתף כמה פעמים במרתון תל אביב. אוהד מושבע של קבוצת "מכבי חיפה" בכדורגל שליווה את משחקיה באדיקות ושמר לה אמונים כל חייו.

בהיותו הבן הבכור, שימש עזר כנגדם של הוריו ומודל לחיקוי לאחיו. קשר מיוחד וקרוב היה לו עם אביו ששימש לו ידיד נפש, וכאיש צבא השפיע עליו עמוקות. עוד כנער צעיר ביטא דביר את רצונו לשרת כלוחם כדי להגן על המדינה ועל הבית, ובגיל שש-עשרה החל לצאת לריצות עם דודיו כדי להתאמן ולהתחזק. כן הצטרף לתנועת ההכנה לצבא "אחריי!"

עם גיוסו לצה"ל, ב-1 באוגוסט 2010, הוצב בחיל השריון ושובץ בחטיבה 460 – בסיס הכשרת השריונרים בשיזפון. בתחילת הטירונות היה הלך רוחו שפוף מעט היות שקיווה להשתבץ לחטיבת "גולני", אך מפקדיו, שזיהו את הפוטנציאל הגלום בו, החליטו לקחת אותו כפרויקט ולהחדיר בו את האהבה לשריון. "הוא היה איש מיוחד מאוד," סיפר שגיא, ששירת איתו בטירונות, "חבר טוב שעוזר, תומך ודוחף. תמיד היה שם בשביל כולם."

משימתם של המפקדים הצליחה מעבר למשוער, שכן כאשר הגיע דביר לצמ"פ (צוות מחלקה פלוגה) – שלב האימון המתקדם בשטח – כבר הפך הרומן שלו עם חיל השריון לעובדה מוגמרת, ורצונו להתקדם לפיקוד נסק לשמיים. סיפר אריאל, שעבר איתו כברת דרך: "דביר היה אדם אהוב וחבר טוב. איש שעשה שמח לכל הסביבה שלו. בחור מקסים משכמו ומעלה עם אנרגיות נדירות ומוסר עבודה אדיר. הוא היה 'תותח' ומשקיען, נלחם להיות קצין והיה ברור לי שיגיע רחוק מאוד."

דביר יצא לקורס מפקדים ובסיומו חזר כמפקד בצמ"פ. מפקדיו דחפו אותו לצאת לקצונה, והועידו אותו למסלול הייעודי לקצונה של חיל השריון – מסלול "כוכבים" – אף שלא הוכוון לכך מלכתחילה. כך, אחרי שני מסלולים שבהם שירת כמפקד יצא לקורס קצינים ולהשלמה חילית שלאחריהם שובץ כמפקד מחלקת טנקים בפלוגה ג' בגדוד 53 ("סופה"). אחרי שנה מונה למפקד מחלקת מרגמות בפלוגה א', מסייעת (פלמ"ס) בגדוד 53 – מהפלוגות המבצעיות הראשונות בגדוד שריון שתפקדה כפלוגת חי"ר (חיל רגלים) ייעודית. את החששות, כיצד יתקבל בפלוגה שמעולם לא שירת בה, הפיג כבר ביום הראשון ב"שיחת איפוס" שערך לחיילים, שבמהלכה הבהיר כי יהיה המפקד הטוב ביותר שיכלו לאחל לעצמם. ואמנם, דביר תואר כ"מפקד מדהים" וכבש את ליבם של פקודיו. יחד עימם עשה את ההסבה לחי"ר, השלים את ההכשרה וקיבל את סיכת הלוחם של "מסייעת שריון".

במבצע "צוק איתן" שערך צה"ל ברצועת עזה בקיץ 2014, שימש דביר סגן מפקד פלוגה בקורס מ"כים (מפקדי כיתות) של הפלוגה המסייעת, וכעבור חודשים אחדים מונה לסגן מפקד פלוגה בגדוד 74 ("סער") – גדוד של טנק מרכבה סימן 4 בחטיבה 188 (עוצבת "ברק"). בכתבה שפורסמה באתר עמותת "יד לשריון" ב-2017, תועד התרגיל החטיבתי האחרון שהשתתף בו במסגרת הגדוד שנתיים קודם לכן, שבמהלכו הסביר לכתב: "תפקידה של הפלמ"ס הוא להוביל את הגדוד, לאסוף מידע מקדים על האויב ולהעבירו הלאה, כדי שהכניסה ללחימה תהיה חלקה." בהמשך אמר, "בכל תרגיל בצבא צריך להשאיר את הרגל על הגז עד הסוף. לתת הכול." ולשאלת הכתב על הווי הלוחמים, הסביר: "לפני שאנחנו לוחמים – אנחנו בני אדם. כשהגבולות ברורים בין המפקד לפקודיו, הוא יכול להרשות לעצמו להוריד את המסכות. אני המפקד שיוביל אותם בקרב. מה שמנחה אותי הוא לא לפחד לפקד."

למעלה משנה שירת דביר כסמ"פ 74. אז, חש צורך בשינוי, ובנובמבר 2015 השתחרר מצה"ל.

דביר היה אוהב אדם ברמה העמוקה ביותר של הביטוי, ידע להראות לאחרים את הדרך ושמח לקחת חסות על הזקוקים להכוונה ולסיוע, ולהיות חלק מחייהם. לאחר שחרורו עבר לגור בהוד השרון והחל לעבוד בהוסטל עם נערים שהוצאו מהבית בצו בית משפט. בנוסף, מאז הפך לקצין נטל חלק במיזם לעידוד גיוס בני נוער לשירות משמעותי שקיים בית ספרו "אורט אמירים", הגיע בקביעות ל"פאנל הבוגרים להכנה לצה"ל" שבו סיפר לתלמידים על הדרך שעבר ועל הערכים שהקפיד להנחיל לחייליו – נתינה ואהבת המולדת.

הוא נהנה מהעבודה שאפשרה לו להביא לידי ביטוי כישורים נוספים ואת אהבת ההדרכה, אלא שלא בנקל היה צה"ל מוכן לוותר על יכולותיו המבצעיות וניסיונו הפיקודי בחיל השריון. לנוכח המחסור במפקדי פלוגות הוצע לדביר לחזור לחיל, ולשמש מפקד פלוגה. לאחר התלבטות נענה בחיוב וכך, כשנה וחצי לאחר שחרורו שב והתגייס לשירות בצבא הקבע, מונה למ"פ גדוד 195 ("מגן") שבחטיבה 460 (עוצבת "בני אור"), ופיקד על טירונים בבית הספר לשריון.

בטיול שערך הגדוד לכנרת פגש את אופק, ששירתה בגדוד כמש"קית (מפקדת שאינה קצינה) עלייה. מבטיהם הצטלבו, ומשהביע פליאתו שעד כה לא ידע כי הם משרתים באותו בסיס, ענתה לו: "אל תדאג, אנחנו עוד נכיר."

לאורך ארבעת החודשים שבהם שירתו ביחד, שמרו בסוד את מערכת היחסים, מה שהניב הרבה רגעים משעשעים. סיפרה אופק: "כל המש"קיות קראו לו 'המ"פ הנחמד', כי דביר היה היחיד שהתייחס אליהן ודיבר איתן בגובה העיניים." גם חייליו העידו כי למרות דרגותיו, היה המפקד עם הכי פחות דיסטנס שהכירו אי פעם.

בתפקידו הבא, כיהן כמ"פ בבית הספר לקצינים שבבה"ד (בסיס הדרכה) 1. בתפקיד זה פרח, אהב את הצוערים שלו וטיפח אותם. "הדואג לימים זורע חיטים; הדואג לשנים נוטע עצים והדואג לדורות מחנך אנשים" – זה היה הסטטוס שלו בוואטסאפ.

בהמשך מונה לקצין אג"ם (אגף המטה) של גדוד 53 – תפקיד מבצעי ומאתגר שבנה אותו מקצועית והעניק לו סט כלים נוסף. זמן קצר לפני שנכנס לתפקיד, הציע לאופק נישואים.

בסיום תפקידו כקצין אג"ם, הוצע לדביר לחזור ולהתמנות למ"פ מסייעת, אך ויתר, ובמקום זאת הפך לסרע"ן (סגן ראש ענף) מילואים בבסיס צאלים. הוא אהב מאוד את התפקיד, שבמסגרתו הופקד על כל תחום המילואים של חיל השריון, ושגם אפשר לו לשהות יותר בבית ולתכנן עם אופק את החתונה המתקרבת. "לא נפרדנו גם כשהיה במרחקים ענקיים בכל הארץ," סיפרה, "וגם כשעבר בין בסיסים. הגעתי בגאווה לכל חור בארץ שהוא היה בו, כל כך אהבנו אחד את השנייה."

דביר ואופק נישאו ב-2021, במועד מאוחר מהמתוכנן, עקב מגפת וירוס הקורונה שהשתוללה בארץ ובעולם. הם הקימו את ביתם בכפר יונה, ודביר יצא ללימודי מינהל עסקים בקריה האקדמית אונו. במאי 2022 נולד הראל, ודביר כמו נולד בעצמו מחדש. בשנתו הראשונה נשאר עם הראל בבית, במקביל ללימודיו, לקח חלק מרכזי ומשמעותי בגידולו והתחבר אליו בעבותות של אהבה. "הוא היה בן זוג מאוד מפרגן," סיפרה אופק, "איש משפחה טוטאלי, מגן ומגונן. הרבה פעמים לקח על עצמו יותר כדי לאפשר לי להתפתח ולהגשים את עצמי."

את לימודיו סיים דביר בהצטיינות.

דביר היה אדם טוב לב, רגיש וקשוח בעת ובעונה אחת, דעתן, אסרטיבי ומכוון מטרה. מפקד קפדן שכשם שדרש מעצמו את המקסימום, כן ציפה מחייליו להפגין את רמת הביצוע הגבוהה ביותר, ועם זאת, ידע גם להכיל אותם וללוות אותם בקשיים. "זיקית קראתי לו," אמרה אופק, "כי ידע להתאים את עצמו לכל מסגרת ולכל אדם שעמד מולו. היה את דביר של הצבא ואת דביר של הבית – ושניהם היו שונים מאוד זה מזה."

הצבא, סיפרו בני משפחתו של דביר, זרם בעורקיו, וחלומו היה להתמנות לסמג"ד טנקים, להתקדם בסולם הדרגות ולהפוך למג"ד. באוגוסט 2023 החל את תפקידו החדש כסגן מפקד גדוד 198 ("עזוז") של הצמ"פ, בבית הספר לשריון שבמחנה "מגן סיירים" בחבל אילות, ונתן את כל כולו כדי להגשים את היעד.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

משנודע לדביר על המתרחש, ניהל את הקפצת החיילים מביתם והחל להכין עימם את הטנקים של ההכשרות. בשלושת השבועות הראשונים של המלחמה המתין בדריכות לכניסה לרצועת עזה. עם תחילת הכניסה הקרקעית נמנה עם ראשוני הכוחות המתמרנים ולחם כתף אל כתף יחד עם חיילי גדוד 931 ("שחם") של חטיבת הנח"ל.

בשבועות הראשונים מילא תפקיד כפול: הן כסמג"ד מחוץ לרצועה, והן כמפקד על הלחימה מבפנים. היו אלו שבועות קשים ואינטנסיביים, של יציאות וכניסות חוזרות ונשנות. לאחר מכן, נכנס למשימות לוחמה משמעותיות יותר בתוככי הרצועה.

באחת הפעמים שיצא להתרעננות מחוץ לרצועה, קיבל את הבשורה שהראל החל לעמוד וזכה לשיחת וידאו עם תצוגת תכלית בשידור ישיר. "היו סביבו הרבה אנשים," שחזרה אופק את המעמד המרגש, "אבל הוא יצר סביבו שקט כדי להתרכז בהראל ובשיחה – וזה היה הדבר החשוב ביותר באותו רגע."

לאחר כמה אירועי דו"צ (ירי דו-צדדי) בגדוד 931, החליט, בעצה אחת עם המג"ד, כי שניהם יצטרפו ללוחמים בשטח. הם חילקו ביניהם את הימים, והצטרפו ללוחמים לסירוגין. במהלך המלחמה הציל כעשרים לוחמים ופינה עשרות פצועים, לחם עם גדוד 931 בג'באליה ובשאטי, השתתף בכיבוש מוצב 17 של חמאס ונחל עם הגדוד הצלחות רבות. בריאיון לכתב "ynet" סיפר על הגעגועים למשפחה ועל חילוץ פצועים תחת אש בהיתקלויות. "זו מלחמה, הכול חייב להיות מהיר ומדויק. אתה לא מפחד, לא חושב על שום דבר – רק להציל את מי שאיתך."

בסוף דצמבר, אחרי חמישים יום שבהם לא התראו, נפגש דביר עם בני משפחתו, והספיק להצטלם על הטנק עם בנו הפעוט.

ב-25.12.2023, בשיחה עם המג"ד, זכה דביר לקבל את ההצעה שכה ייחל לה – להתמנות לסמג"ד מבצעית – ובכך קיבל אישור על עבודתו המעולה. כעבור יומיים, ב-27 בדצמבר התקבל מידע משמעותי על חטופים חיים. עת יצאה החוליה הפיקודית ממבנה לאיסוף מידע מודיעיני הם זוהו על ידי תצפיתני חמאס, שהפעילו מטען מרחוק. דביר שהיה בעמדה גבוהה ספג את מרב הפגיעה ונהרג במקום.

רב-סרן דביר דוד פימה נפל בקרב ביום ט"ו בטבת תשפ"ד (27.12.2023). בן שלושים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בבית שאן. הותיר אישה, בן, הורים וחמישה אחים. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים: "אבא, בעל, בן, אח ומפקד. איש של אנשים. השארת חלל עצום שאף אחד לא ימלא".

ספדה לו רעייתו: "אהבת חיי, החצי השני שלי. כמות הפעמים שדמיינתי את הרגע הזה מאז תחילת המלחמה היא אין-סופית, ולמרות זאת, אף אחד לא הכין אותי לדפיקה בדלת. אהוב שלי, אתה אחד למיליון. לא סתם אלוהים בחר לקחת דווקא אותך. הוא ידע שהוא לוקח את הבעל, האבא, הבן והאח הכי טוב. ... מַתתָ מוות של גיבור כי היית אחד כזה, ולא יכולת למות מוות אחר."

אימו, דניאלה: "דביר שלנו, מצדיעה לך בדרכך האחרונה. תמיד תהיה חרות בליבי, בני בכורי. לקחתי ממך המון צידה לדרך. תמיד עזרת לי, תמיד הנחית אותי בכל בעיה, בכל שאלה, בכל סוגיה. התעייפת שם בעזה, ועכשיו תנוח. אני אוהבת אותך."

חברו יוגב: "אחי אהובי, היית חלק מהלב שלי. עשית דברים גדולים, אבל מה שאזכור ממך זה איך שמחת מהדברים הקטנים. הסתכלת על מה שיש ועל מה שאפשר עוד להשיג. עכשיו יש לי מלאך פרטי שנמצא הכי קרוב לבורא עולם."

כתבה דודתו שביט: "דביר שלנו, מעתה תיקרא גיבור של ישראל! ישראל, שכל כך אהבת; אמונה, שכל כך קידשת – לאהוב את הארץ הזו. את המדינה שלך בכלל ואת הצבא בפרט. הצבא שהיה מקור גאוותך, הצבא שהיה נס דגלך. היית גאווה לכל המשפחה. הלכת דרך, כל כך ארוכה. ... סיימת את ייעודך כגיבור ישראל, כמו שכל כך רצית להיות! נוח על משכבך ילד, גיבור של מולדת שלמה."

סיפור הגבורה של דביר סוקר בהרחבה באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. בני משפחתו התראיינו בערוצים השונים והאירו את דמותו ואת סיפורו.

דביר הונצח במגוון דרכים. ב-12 בינואר 2024 ציין מועדון הכדורגל "הפועל בית שאן" מאה ימים לאירועי השבעה באוקטובר וערך משחק הצדעה לזכרם של דביר ושל נופלים נוספים בני העיר. יומיים לאחר מכן, נערך ערב הוקרה ללוחמי גדוד "עזוז" שבמהלכו נישאו דברים לזכרו מפי מפקדיו והוענק להוריו בקר הטנק שאותו אחז במו ידיו כשנלחם באויב. ב-25 בינואר 2024 נערכה בבית שאן צעדה לזכרו ולזכר הנופלים במלחמה.

דביר מונצח באנדרטה של חטיבה 460 בשיזפון; באנדרטה של גדוד 198 בבסיס סיירים, ובאנדרטאות לנופלים בכפר יונה ובבית שאן.