בת בכורה של עדי וחן. דביר נולדה בנתניה ביום שבת י' באדר תשנ"ח (7.3.1998). שני קילוגרם ושלוש-מאות גרם שקלה, עדינה ושלווה, ולמרות היותה קטנה פיזית הדביקה את הפער בזריזות. בגיל תשעה חודשים קמה ללכת ולרוץ ולהביע את עצמה, בשפת האם אנגלית ובהמשך בעברית.

חלק חשוב מאד בחייה של דביר מילא הספורט. בגיל חמש היא גילתה את התעמלות המכשירים והתחילה להראות לכולם כמה פשוט להפוך הוראות (אגב, לא כל כך פשוטות) לתנועה. גמישה וחזקה הייתה והתברכה באינטליגנציה תנועתית מדהימה, שהביאה אותה להשתלב במסגרת התובענית של אימון מקצועי.

היא עפה גבוה במקבילים, נראתה כמו בלרינה בקורה, קרעה את המשטח בקרקע והביאה אותה בהפוכה בקפיצות לסוס. בעבודה מאומצת יום יומית, במסגרת "אגודת הספורט הפועל תל אביב התעמלות מכשירים", התחזקה ושאפה להצלחה.

וההצלחה אכן הגיעה, ובגיל צעיר דביר הייתה אלופת ישראל בהתעמלות מכשירים, מה שריגש ועשה אותה מאושרת וגאה.

דביר רצתה ושאפה להצלחה, צפתה בבוגרות (סיניור) ומאוד רצתה להגיע להישגים כמוהן. היא המשיכה לעבוד קשה, להתאמן, להתחזק ולהשיג אלמנטים בהתעמלות במשך עשר שנים. לעיתים זוכה, לפעמים נכשלת ונפצעת, אך תמיד נלחמת, כך חוזר חלילה יום אחרי יום. לא קל לוותר על הכול למען תקווה להצלחה שהיא בגדר הלא נודע, אבל היא עמדה בזה בגבורה והתמידה במשך זמן רב. (ניתן לצפות בסרטונים ביוטיוב, שצולמו כשהייתה ג'וניור בהפועל תל אביב).

דביר למדה בבית ספר יסודי "רבין" בנתניה. היא הצליחה לשלב חיי ספורט, משפחה, חברה, בית ספר, עם נסיעות יומיות לאימון במרחק נסיעת רכבת, השקעה של שעות רבות, תמיד דורשת רק דבר אחד מעצמה – שלמות.

משפחת מייזל הייתה הקשר החשוב בחייה. מינקות נרקם קשר מיוחד גם בין דביר לבין סבתה "גרני ססילי". קשר של אהבה, למידה, משחק, עזרה ותמיכה אין סופית. והמעגל הזה התרחב כשהפכה בגיל שלוש לאחות גדולה, לקחה את תפקידה באחריות וברצינות – היא וסער אחיה היו החברים הכי טובים, משחקים, צוחקים, מתווכחים ודואגים אחד לשני, צוות לעניין. כך היה גם כשנולד האח הצעיר, איתן מייזל, והיא כבר נערה בת חמש-עשרה. מאותו רגע התאהבו – אין סוף חיבוקים והמון צחקוקים, חום מלא באהבה.

בתיכון דביר פרשה מהתעמלות מכשירים, אך לא עזבה את הספורט שתמיד היה לה כקו מנחה, ועברה להתאמן באתלטיקה קלה ובקפיצה במוט.

היא התקבלה ללימודים במגמת אלקטרוניקה ב"אורט יד ליבוביץ" בנתניה, במסלול השוחרים של חיל האוויר. במהרה הצליחה להשלים פערי למידה, אותם צברה במהלך השנים של אימון מקצועי, וכהרגלה השקיעה, עבדה קשה ואף זכתה להצטיינות בלימודיה באותה שנה.

דביר התגייסה בתאריך 17.1.2017, לאחר סיום קורס קדם-צבאי באלקטרוניקה, והוצבה בבסיס רמת דוד של חיל האוויר, בטייסת "ברק", כטכנאית אוויוניקה במטוסי 16-F.

בסוף ספטמבר 2017 חשה ברע, איבדה את הכרתה ופונתה לטיפול בבית החולים "אסף הרופא". משם הועברה למחלקת מיון לב בבית חולים "בילינסון" בפתח תקווה, אך לאחר כשבוע של ניסיונות טיפול נאלצו לקבוע את מותה.

איבריה של דביר נתרמו להשתלה על ידי משפחתה, ובזכות תרומה זו ניצלו חייהם של שלושה אנשים.

רב-טוראי דביר נפלה בעת שירותה ביום י"ב בתשרי תשע"ח (2.10.2017). בת תשע-עשרה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותירה הורים, שני אחים ומשפחות כואבות.

דביר הועלתה לדרגת סמל לאחר נפילתה.

על קברה נכתב: "שיהיה לכם ביי. דביר".

דברים רבים נכתבו לזכרה: "הייתה החברה הטובה והמשענת הרגשית של הסביבה הקרובה שלה, כך הייתה תמיד, קשובה ומכילה, מהילדים והחברים הכי טובים שאדם יכול לבקש... לא היה מקום בעולם כולו שלא הרגיש את האנרגיה של דביר והיכולת שלה תמיד לחוש את האווירה ולהתאים את עצמה לכל מצב, היא השאירה אור עמום שאנחנו עדיין לא יודעים איך להטעין... דביר, 'פאפי', 'דְבים', 'סוויטי' ו-D היו הכינויים שלה. אתגעגע ואמשיך לאהוב לנצח, עד השמים וחזרה".

באתרי פייסבוק, בדפים של בני משפחה ושל איגוד התעמלות המכשירים והאתלטיקה, ניתן למצוא דברי זיכרון. באתר בית ספרה "אורט יד ליבוביץ" נכתב: "איך נפרדים ממלאך בת תשע עשרה בלבד?... השארת אותנו המומים וכואבים. נוחי על משכבך בשלום, אהובה".

"נהוג לומר: 'רק הטובים מתים צעירים'", כתבו בני המשפחה, "אז דביר הייתה ממש מדהימה! בקושי הספיקה להגיע לקו הזינוק ונחטפה מאיתנו. כולנו החמצנו את ההזדמנות לצפות בבחירותיה בנתיבי חייה, ובעתיד המבריק, ללא ספק, שהיה מתפתח עם הזמן".