בנם של הנרייטה וארנסט חטב. נולד ביום ט"ו בחשוון תשי"א (26.10.1950) בטוניס. ילד רביעי להוריו, אח של אביבה, דניאלה, דליה ודורון.
דוד עלה ארצה עם משפחתו ואחיותיו בשנת 1951, כשהיה בן שנה. בני המשפחה התיישבו בגבעת נשר הסמוכה לחיפה (שהייתה, כעבור זמן קצר, הבסיס ליישוב נשר), שם גדל והתחנך. למד בבית ספר יסודי באזור מגוריו והמשיך ללימודי תיכון ב"אורט הכרמל" בחיפה. נער נבון וסקרן, אשר הלימודים קלים לו. נהנה לקרוא ולהעמיק את הידע שלו בתחומים שונים. בעל כישורים לשפות, שלט היטב בארבע שפות – עברית, אנגלית, צרפתית ויידיש. בין תחביביו כתיבה, שירה והאזנה למוזיקה.
בשנת 1968 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל השריון. לאחר שעבר הכשרה מתאימה הוצב בבסיס ג'וליס (מחנה עמנואל) במחוז דרום. נהנה מההווי הצבאי ויצר קשרים חברתיים טובים עם החיילים ביחידה. "ממש חי את הצבא", כדברי אוהביו.
בשנת 1969 בעת מלחמת ההתשה איבד את אחד מחבריו הקרובים, אובדן אשר הותיר בו חותם וצילק את נפשו הרכה. השניים התגוררו בשכנות בילדותם והיו בלתי נפרדים, שיחקו יחד, למדו באותן המסגרות וכשבגרו התגייסו לאותה הפלוגה - "הם היו ממש כמו אחים" סיפרו אוהביו, "כשקרה המקרה, סבל מפוסט טראומה קשה".
דוד התקשה להכיל את תחושת האבל הכבדה שאפפה אותו בעקבות מות חברו ואושפז לשם קבלת סיוע נפשי במרכז לבריאות הנפש "מזרע" בחיפה. תקופת שהותו בבית החולים הייתה מורכבת וחוויותיו הקשות מזמנו שם נצרבו בתודעתו והדהדו בנפשו.
הטראומה ליוותה אותו כל חייו. אהבתו לכתיבה היוותה עבורו מפלט רגשי ובאמצעות שיריו הביע את תחושותיו ותקוותיו. לימים כתב על המלחמה בה איבד את חברו – "הם הלכו בגדוד / הם הלכו בגדוד / הם נלחמו כמו אריות / השמש שקעה מעל החיים / המלחמה טרם הסתיימה / המאבק עוד ממושך. / אז בואי שמש, שמש ורוח, יֵבוש לבוא מצב הרוח. //
הדרכים המובילות / הן קשות ומייגעות / ורק שלום הוא פתרון / מלחמה היא זיכרון / זיכרון גור יגור / שהחייל אותו יזכור // אז בואי שמש, שמש ורוח, עוד ישוב מצב הרוח".
לאחר שחרורו מבית החולים הקפיד על קבלת טיפול תרופתי תומך ועל התנהלות יומיומית סדירה, נחוש למצוא לעצמו שגרת חיים חדשה ובעלת ערך.
ביום 28.9.1986 נישא ליעל. השניים הכירו במהלך מפגש מקרי בבית החולים, וכך בלשונה: "הכרנו בזמן שדוד היה מאושפז בבית החולים ואני הגעתי לבדיקה שגרתית לקראת גיוסי לצה"ל. הוא ניגש אליי כשהייתי בקפיטריה ואני זוכרת שהופעתו החיצונית הייתה מוקפדת. קבענו להיפגש בהמשך אך שכחתי מהפגישה. דוד עבר מבית לבית כדי לאתר אותי אך ללא הצלחה. לבסוף נפגשנו באופן מקרי לחלוטין במהלך נסיעה באוטובוס מבאר שבע לחיפה ומשם המשכנו לטייל יחד ברחבי הארץ במשך שבוע ימים. חווינו חיבור מידי ומאז לא ויתרנו אחד על השנייה לרגע".
במרוצת השנים נולד לשניים בן – אליאור. לאחר שייחל משך שנים להפוך לאב לא היה מאושר ממנו כשבנו הגיע לעולם. אוהב ומעורב, לקח חלק פעיל בחייו ונהנה לבלות עימו זמן איכות.
כיבוד הוריו היווה נר לרגליו, תמיד דאג לרווחתם וסייע להם בפרנסת הבית. לימים, כאשר נדרשה אימו, חולת לב לבדיקות ולמעקבים, ליווה אותה ותמך בה, רואה בכך ערך וזכות.
לאורך השנים עבד בעבודות שונות ופעל במסגרות התנדבותיות מגוונות, בהן התנדבות במסגרת צה"ל במוזיאון חיל האוויר ממנה נהנה עד מאוד. "הוא חיפש תחושת משמעות בחייו וראה בכך פרויקט מיוחד עבורו", העידו אוהביו.
התמודדותו הנפשית לצד תופעות הלוואי מהטיפול התרופתי שצרך, הביאו לאורך השנים להתדרדרות במצבו הבריאותי ולהתפרצות מחלת הסוכרת בגופו. החמרה במחלה בתחילת שנות האלפיים הביאה בהמשך לאירוע מוחי אשר גרם לו לשיתוק בגפיו התחתונות, ומאוחר יותר, חלה הרעה נוספת משמעותית במצבו אשר בעקבותיה התעוור והפך למשותק.
אופטימי ורגיש לסביבתו, לא נתן דוד למצבו הפיזי והנפשי לרפות את ידיו, מהווה השראה עבור בני משפחתו. "היו לו שמחת חיים ונשמה גדולה" העידה יעל, "למרות מצבו הנפשי הקשה אהב את החיים והצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים". בני משפחתו תמכו בו כל העת, סועדים אותו במסירות נפש והוא מצידו העריך והכיר להם תודה.
שבועיים קודם לפטירתו, בשכבו על מיטת חוליו, גילה דוד ליעל ששיר אהבה שכתב ב-1999 נכתב עליה: "היה זה ביום בהיר / הוא היה אז צעיר / היא חשקה בו כל כך / הוא היה מאוהב. //
הזמנים חיש חלפו / הם כבר התאהבו / הוא אהב אותה מאוד / זאת יכלה היא לראות / לבגוד בה לא היה יכול / כי היא נתנה לא את הכול".
דוד גולן נפטר ביום ח' באייר תשע"ט (13.5.2019). בן שישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הותיר אחריו אישה ובן, אח ואחיות.
יעל אשתו ספדה לו: "אני מרגישה שאני חייבת לומר כמה מילים בעד הנשמה הטובה והצדיקה הזו. מאחר ודוד היקר אהב לכתוב שירים, לשיר ולהיות שמח בחרתי לכתוב עבורו משהו מתוך מגילת 'שיר השירים' בה מופיע הפסוק הבא - 'דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים' (פרק ו', פסוק ב').
דוד יקירנו היה פרח שנגדע מאיתנו... פרח נדיר ויפהפה שכמוהו לא היה ולא יהיה, פרח שכולו נתינה ללא כל אינטרס או מטרה, פרח נעים הליכות שמחייך חיוך רחב לב לכולם, פרח שמברך ושכולם אהבו להיות בסביבתו ולקבל מאהבתו.
סיפור חייו של אדם הוא כפאזל בעל חלקים רבים - יש כאלה שרואים את הפאזל בתחילתו במסגרת של בית, משפחה והורים, יש הרואים חלקים של שובבות נעורים ושמחת חיים ויש הרואים חלקים של תכונות נאצלות. כך היה הפאזל של דוד, פאזל שמורכב מחלקים שונים וכל אחד מאיתנו מחזיק רק בחלק אחד, חלק מפאזל גדול, יפהפה ומושלם. דוד שכה אהבנו ונאהב, תמיד נזכור אותך וננציח אותך לעולמי עד".
בתרומת משפחתו, דוד הונצח בבית הכנסת בו נהג להתפלל.