בנם הבכור של גבע ויעקב. נולד ביום כ"א בחשוון תשמ"א (30.10.1980) בראשון לציון. אח גדול לאלית ואסף.

דוד (דודי) גדל והתחנך בראשון לציון, למד בבית ספר יסודי ובתיכון בעיר.

ילד חייכן עם צחוק מתגלגל ולב זהב, שמגיל צעיר הקדיש את חייו לעזרה לאחרים ולהצלת חיים.

כשהיה בן שש-עשרה החל לעבוד בחברת האמבולנסים שהייתה בבעלות הוריו.

ב-21.3.1999 התגייס דודי לצה"ל ושירת ביחידה קרבית "שמשון". בהמשך יצא לקורס חובשים ושויך לחיל הרפואה. לאורך השירות בלט במקצועיותו, באנושיותו, ברגישותו ובתשוקתו הרבה לתחום.

לאחר השחרור בשנת 2002 הוא יצא ללימודי תואר ברפואת חירום, במקביל החל לעבוד במד"א. בשנת 2005 השלים קורס והיה לפראמדיק.

במשך שנים דודי עבד כפראמדיק וכנהג אמבולנס במד"א, ובמקביל שימש כמדריך בארגון "איחוד הצלה". עמיתיו סיפרו שתמיד היה רגיש לסביבה, חד כתער בהבנת הסיטואציה ובהתאמת הטיפול המדויק ביותר לכל מקרה. בחיוכו ובאנרגיה הטובה שלו, השרה רוגע וביטחון על המטופלים, וחיזק את אנשי הצוות אחרי מקרים קשים.

ב-2019 התחיל לעבוד כעוזר רופא במרכז הרפואי "וולפסון" בחולון. גם שם הותיר רושם רב, הן על הצוות הרפואי והן על המטופלים, נהג במטופליו בסבלנות וברגישות ויצא מגדרו על מנת לסייע להם ולהקל על סבלם.

באחד הימים, הגיעה למיון מטופלת שנפגעה עקב פיצוץ דוד השמש בביתה. היא לא הפסיקה לבכות, ודודי לקח את הזמן על מנת לדובב אותה ולשמוע בדיוק מה היא מרגישה. לבסוף, הבין שהיא לא רק כאובה מהפגיעה שעברה אלא גם חוששת שלא תוכל לממן את תיקון דוד השמש. דודי, שהיה גם הנדימן מוכשר, הגיש לה טיפול רפואי ואמר: "אל תדאגי. קחי את מספר הטלפון שלי, אני מבטיח לך שאני אבוא לתקן לך את הדוד בחינם".

מנהל המיון הכירורגי, ד"ר משה קמר, סיפר: "דודי היה דוגמה ומופת לאכפתיות וחמלה למטופלים במקביל למקצועיות בלתי מתפשרת, דבר שניכר באינספור מכתבי התודה וההערכה שקיבל מהמטופלים ומבני משפחותיהם. היה לו את הניצוץ, החדווה והחמלה שהייתי מאחל לכל רופא, בטח לכירורגים שבינינו".

דודי המשיך לשרת במילואים ביחידת שמשון. ב-2014 התקבל ליחידה 669, יחידת החילוץ הקרבי של חיל האוויר.

לדודי נולדו שני ילדים - מתן והראל. היה אב אוהב ומסור שהתגאה בילדיו בלי סוף.

דודי היה אדם מלא הומור, צחוק ורוח שטות, אך ידע גם להיות רציני כשצריך. הוא היה שובב וספונטני, אך את יעדיו ושאיפותיו תכנן בדקדקנות ובפירוט. קרוביו מתארים אותו כחבר אמת, מסור ומלא חמלה, שתמיד נתן מעצמו, הציע אוזן קשבת, עזרה ותמיכה, ללא כל ציפייה לתמורה. בכל מקום אליו הגיע זכה לאהבה רבה, היה מוקף בעשרות חברות וחברים, נכנס ללבבות של כולם וידע לגרום לכל מי שנמצא סביבו לחייך.

הייתה לו אהבה גדולה לטבע, לטיולים ולבעלי חיים - בעיקר לכלבים, ונהג תמיד לומר שחברו הטוב ביותר הוא הכלב שלו.

ביוני 2023 קיבל דודי את התואר השני שלו בסיעוד (אח מוסמך) אך לא חשב לרגע לעזוב את תפקידו כעוזר רופא. עבודה במיון הכירורגי נתנה לו סיפוק אדיר, הוא תמיד נמשך לרפואת חירום.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עם פרוץ המתקפה, דודי גויס מיד למילואים. תחילה, הגיע למתחם בו נערך פסטיבל המוזיקה "סופרנובה", סמוך לקיבוץ רעים, שם טיפל בפצועים רבים. משם, המשיך למחנה רעים הסמוך, בו שוכנת מפקדת אוגדת עזה, שגם היא הותקפה על ידי מחבלי החמאס.

בשבועות שלאחר מכן, לקח חלק בהכנות לתמרון הקרקעי ברצועת עזה ונכנס לשטח הרצועה עם הכוחות הלוחמים.

ביום שלישי, 7.11.2023, דודי נהרג זמן קצר אחרי ששוחרר לביתו להפוגה קצרה מהלחימה.

רב-סמל ראשון דוד (דודי) דגמי נפל בקרב ביום כ"ג בחשוון תשפ"ד (7.11.2023). בן ארבעים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו שני ילדים, הורים, אחות ואח.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם.

אחותו אלית כתבה: "דודי היה בן אדם עם הלב הכי טוב שראיתי ונתינה אין סופית. הוא היה דוגמה ומופת. אח גדול עם המון משמעות בחיי. היה לנו קשר מיוחד. אני ממשיכה להנציח אותו, ואני מקווה שהוא צופה בי מלמעלה ומחייך.

וככל שהזמן עובר הגעגוע רק מתחזק".

אחיו הקטן, אסף, כתב: "אני זוכר שמאז ומתמיד הערצתי אותך ברמה שאי אפשר לתאר. ממש כמו מישהו שמעריץ איזו דמות ומוכן לעשות הכול בשבילה. אני זוכר שבכיתי כשהתגייסת כאילו שלקחו אותך לתמיד, ואני זוכר שכל פסגה שכבשת זה רק העלה לי יותר את עוצמת ההערצה וה'קנאה' בך על זה ששום דבר לא יעמוד בפניך...

תמיד ידעת להסביר כל דבר והיית יורד לפרטים הכי קטנים. תמיד היית שם כשהייתי צריך, והייתי צריך. ידי הזהב שלך ידעו לסדר ולתקן הכול... תראה להם שם למעלה מי אתה ותזכור שאתה הכי שווה בעולם. אוהב אותך המון ומתגעגע בלי סוף".

דודי מונצח באתר ההנצחה לחללי חיל הרפואה בחיפה.

פינת הנצחה לדודי הוקמה בחדר המיון של המרכז הרפואי "וולפסון" שבו עבד.

עמודים לזכרו נפתחו באתרים memoriz.plus, remember.bio ו-storyofmylife.