בן נזימה ויצחק. נולד ביום ד' באדר א' תש"ו (5.2.1946) בקהיר, בירת מצרים.

בקהיר הייתה קהילה יהודית מפוארת, שעם העלייה ההמונית של יהודי מצרים לישראל בשנת תשי"א, כמעט שלא נותר בה איש. בין העולים בשנה זו היו גם נזימה ויצחק דהוד, ובנם דוד בן הארבע. המשפחה השתכנה בטירת כרמל וכאן קיבל דוד את חינוכו היסודי, בבית הספר הממלכתי שבטירה הדרומית.

בהיותו תלמיד בכיתה ח' למד דוד את מלאכת הנגרות, וכבר אז חש כי למקצוע זה נועד. מנעוריו גילה זריזות ומיומנות במלאכת כפיים ושלח ידו בהתקנת כלים וחפצים. במיוחד אהב לעסוק בבניית סירות, ובאחת התחרויות שנערכו בענף זה זכה במקום הראשון והוענק לו גביע. בתום לימודיו היסודיים השתלם בקורסים לנגרות רהיטים, תחילה בקורס שנערך מטעם משרד העבודה ומאוחר יותר בקורס של "הטכניון". בשני הקורסים השיג ציונים גבוהים וקיבל תעודה המעידה על מקצועו.

דוד הצטיין במזגו הנוח. קשה היה להוציאו משלוותו, ושאיפתו התמידית לרצות את סובביו חיבבה אותו על כולם. בייחוד אהבוהו ילדים, ואהבתם אליו הייתה מהולה בהערצה על שום היותו ספורטאי מחונן.

בסוף שנת 1963 גויס דוד לצה"ל והתנדב ל"משמר הגבול". בגמר הטירונות וההכשרה הוצב כלוחם בפלוגה ח', ונטל חלק במרדפים אחר מחבלים ובמבצעים רבים שנערכו לאורך הגבול. בתום שירות החובה התגייס למשטרת ישראל, אך בטרם מלאה שנה לשחרורו חזר והתגייס לשירות קבע במג"ב - היחידה שאהב כל כך ושחש בה כבביתו, למרות הקשיים והסכנות הכרוכים בפעילותה. דוד היה לוחם מעולה, כך מעידים מפקדיו, ולכל אורך הדרך גילה אומץ לב, מסירות ותושייה.

במהלך שירותו נישא דוד לרינה, וב-18.6.1968 נולד בנם הבכור יצחק. לפני כל יציאה לפעילות מסוכנת נהג דוד להזכיר לרעייתו כי היא אחראית לבנם, כמו ידע בליבו מה צופן לו העתיד.

שוטר דוד דהוד נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ד בכסלו תש"ל (24.11.1969). בעת סיור שערך הכוח בג'נין נתקלו הלוחמים בחוליית מחבלים. בקרב שהתפתח חוסלו שניים מהמחבלים, אך רימון שנזרק לעבר הכוח התפוצץ, ודוד נהרג במקום. חברו לסיור נפצע קשה.

דוד, בן עשרים ושלוש וחצי בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. המונים ליוו את ארונו ובהם קציני משמר הגבול, רב-פקד יורם נשר - סגן מפקד משטרת נפת חיפה, כרמל אליאס - ראש המועצה המקומית טירת כרמל, חברים לנשק, עשרות מבני העדה הקראית ברחבי הארץ שדוד השתייך אליה ורבים מתושבי טירת כרמל. טקס ההלוויה נערך בראשותו של הרב חיים לוי, בן דודו של דוד, בהתאם למסורת העדה הקראית. מפקדיו של דוד, ניצב-משנה חיים לוי וניצב-משנה גלעד בנימין העלו על נס את דמותו של "אחד מטובי הלוחמים במג"ב".

בלכתו הותיר דוד אישה הרה, בן, הורים ואח. ביום 14.4.1970, כחמישה חודשים לאחר נפילתו, נולדה לדוד בת שנקראה על שמו - דודית.

דוד הונצח באתר "גלעד לזכרם" של משטרת ישראל, שם מופיעים סיפור חייו ותמונות מתקופת שירותו כלוחם מג"ב.

רינה, אלמנתו של דוד, הגשימה את צוואתו של בעלה וגידלה את ילדיה בכבוד ולתפארת. לאחר נפילתו כתבה לזכרו את השיר "לבעל ולאב שאיננו": "תכול הוא הרקיע וירוק הוא היער / העולם כה נפלא העולם כה נהדר / אך דוד אהובי, דוד היקר / בכל צעד ושעל לנצח לי יחסר. // מלבב ומרגש הוא חיוך התינוק / כל צער ועצב מלב בל יצחוק / אבא אותי לא רבות ראה מחייך / כי כבר בהיותי עולל, לעולם אחר השתייך // תינוק כי יצא לאוויר העולם / עם כל שמחה ואושר בעוז יפעם / אבא שלי אז כבר לא היה בין החיים / לא הכרתיו ולא אכירהו לעולמים // היקר לנו מכול על מזבח הגנת העם נפל חלל / ובלב כולנו ללא סוף גדול החלל / הזמן חולף הזמן עובר / אך הצער גדל והכאב גובר // את זכרו ומעשיו נישא בקרבנו לעד / ובבואנו לכתוב עליו ביראת קודש נחרד. / התקווה לשלום ולעולם טוב יותר / נותנת לנו הכוח על אסוננו הנורא להתגבר."

עשרים ואחת שנים לאחר לכתו של דוד, נפטר בנו יצחק. בן עשרים ושלוש היה במותו - גילו של אביו בעת שנפל בקרב. דודית, אחותו של יצחק, שלא זכתה להכיר את אביה אך נושאת את שמו, נישאה והביאה לעולם שלושה ילדים שהפכו את רינה, אלמנתו של דוד, לסבתא.