בן אסתר וליבל. נולד בי"ז בחשוון תרצ"ו (13.11.1935) ברומניה, בעיירה טרגובישטה.
דוד, דדי בפי אוהביו, גדל ברומניה. כשהיה בן ארבע החלה מלחמת העולם השנייה, רומניה צידדה בנאצים וכעבור כשנה נרצח אביו בשל היותו יהודי. הפעוט נשלח לבית סבו וסבתו שגרו בכפר סמוך. גם שם סבלו מהתנכלויות על רקע הפרעות ביהודים בכל רומניה, בינואר 1941 הסבא נרצח והסבתא החליטה לשלוח את נכדה לדודו שחי בווינה, אוסטריה. לשם כך שילמה לאדם שייקח אותו, אך במהלך נסיעתם הרכבת שלהם נעצרה על ידי חיילים ושוטרים, דוד הסתתר ובלילה הצליח לברוח.
אין מידע על קורותיו בשלוש השנים הבאות. דוד לא סיפר על כך, המשפחה משערת שהסתובב ברחובות, לעיתים לבד, לפעמים עם חבורות ילדים, שורד רדיפות ופחד ושורד את הבדידות.
בשנת 1944 הגיע עם קבוצת ילדים למרתף בית כנסת בבודפשט, הונגריה. במרץ 1944 נכנס לעיר הצבא הגרמני, וראשי הקהילה פיזרו את הילדים לכל מיני מקומות. דוד הגיע לבית יתומים בגרמניה, על גבול אוסטריה לא רחוק מזלצבורג. בקיץ 1945 הגיעו חיילי בנות הברית ושחררו חבל ארץ זה.
בתום המלחמה אנשי הבריגדה היהודית וההגנה ערכו סריקות ברחבי אירופה לאיתור ניצולים יהודים. הם העבירו אותם לצפון איטליה לריכוזים שקיבלו את השם "מחנות עקורים", ולשם הגיע גם דוד. הניצולים התקבלו על ידי שליחים מארץ ישראל, למדו עברית וחונכו על ערכי החיים החלוציים והשיתופיים, עברו הכשרות בעבודה חקלאית וסדנאות אימונים בהגנה עצמית לקראת העלייה לארץ ישראל.
באוגוסט 1946 הגיע דוד בן האחת-עשרה בספינת המעפילים "עמירם שוחט" לחוף קיסריה, והועבר לבית הילדים בקיבוץ משמרות. עד מהרה הצליח להתחבר לחבורת הילדים המקומית, התחנך והשתלב במקום.
באוגוסט 1952 התגייס לצה"ל עם חבריו מהקיבוץ, הם שובצו לחטיבת הנח"ל. בתום הטירונות וקורס מ"כים (מפקדי כיתה) בחטיבת הצנחנים התברר שהוא ניחן ביכולות גבוהות ומקצועיות בתחום החבלה, מאז השתתף ברבות מפעולות התגמול של יחידה 101 והצנחנים בשנים 1953 – 1956.
על אחת מהפעולות הללו, שנערכה בעזה ב-28.2.1955, סיפר עוזי עילם בספרו "קשת עילם": "אנשי הכוח של הילל נכנסו למחנה דרך הפרצה הצפונית ואיתם פריזנט, החבלן של הגדוד, שהיה יעיל ותכליתי, ונראה היה שהוא נהנה מכל רגע בתפקידו... קיבלתי הוראה מדוידי ללכת ולפוצץ את משאבות המים שבמחנה. לקחתי איתי את פריזנט החבלן ואת פרץ, העמסנו על עצמנו שקי חומר נפץ ופנינו לעבר משאבות המים. פריזנט התקין בזריזות את חומרי הנפץ והפעיל אותם. רצנו מהר ככל שיכולנו כדי לתפוס מחסה. אלא שפתיל ההשהיה היה קצר מדי. אבנים התעופפו ואחת מהן בחרה לנחות דווקא על עורפו של פרץ, שאיבד את הכרתו. פריזנט ואני נשאנו אותו אל משאית החללים. כעבור כמה דקות פרץ התעורר, ראה שהוא לא במקום הנכון, קם וירד לו בניחותא מהמשאית כאילו לא קרה דבר..."
באחת מהפעולות הללו, שבוצעה בחאן יונס שברצועת עזה, נפצע דוד באופן אנוש. הוא נכווה בכל גופו, איבד עין וכף יד, אך שרד את הפציעה החמורה במידה רבה הודות לטיפולה המסור של החובשת מרים פלקס - לימים זוגתו.
באוגוסט 1956 השתחרר מצה"ל. הוא רכש משק חקלאי במגדיאל (היום - חלק מהוד השרון), בו גידל תותים ואפרוחים לפיטום. כעבור זמן מה נפרד מהמשק החקלאי, עבר עם רעייתו והילדים אריק ונעמי לחיפה והחל לעבוד כאיש אחזקה בבנק ברקליס. כן עסק בביצוע עבודות תחזוקה בבתים שונים. בעבודה קשה ובחריצות פרנס את משפחתו.
"אני זוכר שהוא עבד, כל הזמן עבד כדי שלנו ולאימא לא יחסר דבר" סיפר בנו, "היה מפתח לעצמו שיטות עבודה וכלים כדי לעמוד במטלות שהטילו עליו ובציפיות של עצמו. 'לא יכול' או 'קשה לי' לא היה בלקסיקון שלו".
היה אב ובעל למופת, צנוע וטוב לב, חבר אמת ובעל נתינה אינסופית, איש בעל ידע נרחב בשלל תחומים שבעזרת כושר אלתור וידי הזהב שלו ידע להתגבר על כל מכשול.
"לא ידעתי שאבא שלי נכה", כתב הבן אריק, "הוא שידר ביטחון ושהכול תחת שליטה למרות שהגוף שלו היה מלא ברסיסים... בעיקרון הוא הוגדר עיוור. למרות מה שעבר עליו ואולי בגלל זה, גם חייו הפרטיים היו סוג של הישרדות. כמה מאמץ השקיע בכל פעולה שנצרך לבצע וכמה חדור משימה היה, הוא לא ויתר! יש אנשים שהכירו אותו ועבדו איתו ולא ידעו עד יומו האחרון שהוא בעצם לא ראה אותם, רק זיהה אותם".
דוד פריזנט נפטר ביום כ"ח באלול תשע"ד (23.9.2014). בן שבעים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית טבעון. הותיר אישה, בת ובן.
ספד בנו: "בפעם אחרונה שדיברנו על מוות, הוא ביקש לשרוף את גופתו ולפזר אותה בים. שאלתי למה? אז הוא ענה: 'כדי שלא יהיה קבר ושלא תיאלצו להגיע אליו במיוחד בשבילי'. כך הוא היה. אבא שלי תמיד התנצל, לא רצה להפריע, להטריח. רק רצה לעשות טוב, לעזור.
האמת שאם היה יודע שתבואו, לא היה הולך. הוא לא היה מפספס אתכם, אוהב אנשים אבא שלי... אבא הוא פשוט בן אדם. בן אדם פשוט, לא מתנשא, בן אדם אוהב, אוהב את המשפחה ואוהב לתת.
אני עומד ותוהה: מאיפה התכונות האלה? אבא לא גדל בבית, לא הייתה לו משפחה, לא אבא, לא אימא, ללא חמלה, ללא אהבת הורים. תעלומה!...
ניסיתי לשים את האצבע על משהו מסוים שעיצב את אבא שלי. כנראה שכל מה שעבר, כל תקופה וכל הבחירות שעשה תרמו למי שהוא היה.
אין לי מושג מהיכן שאב את הנתינה האינסופית שלו, אני לא יודע כיצד ומתי הוא רכש את הידע הנרחב שהיה לו, ומהיכן קיבל את טוב ליבו. אני רק יכול לשער, שאת העקשנות, כושר האלתור והרֵעות הוא קיבל בצנחנים".