בנם של בידה ורפאל. נולד בשנת תשי"ט (1959) בירושלים.

דוד הרוש נקרא על שם דוד המלך. גדל בירושלים ובה התחנך. למד בבית הספר "דורש ציון", אשר שם דגש על לימודי קודש ושימור המסורת היהודית לצד לימודי חול.

דוד ניחן בחיוך מקסים, בחברותיות מיוחדת ובשמחת חיים וכבר מילדות התבלט במידת הנתינה וברצון לפשר ולעזור בכל עת.

בסיום לימודיו התגייס לצה"ל, לחיל השריון.

בשנת 1982 נישא לציפורה. לזוג נולדו בשנים הבאות שבעה ילדים.

במהלך שירותו, עם מסירותו האדירה לתפקיד, חלה בליבו ונזקק לניתוח חירום ארוך מאוד. רק בנס גדול ניצל, סיפרו אוהביו, ובשל כך נוסף לו השם - בן ציון, על פי התייעצות עם רב המשפחה.

דוד היה איש של בית ואיש משפחה אוהב ומסור. מסר את נפשו על חינוך ילדיו והתמודד עם קושי כלכלי וקושי פיזי, אך הכול נעשה עם חיוך ומאור פנים למען המטרה של בית חם ואוהב.

בין ההורים לילדים היה קשר טוב ואכפתי והם בילו שעות ארוכות יחדיו. לפחות פעם בשנה הקפידו לצאת כל המשפחה לנופש משותף.

משבגרו ילדיו זכה להיות סב לנכדים, ונהנה ממשפחתו המתרחבת.

דוד בן ציון הרוש נפטר ביום כ"ט באב תשס"ז (13.8.2007). בן ארבעים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין גבעת שאול בירושלים. הותיר אחריו אישה ושבעה ילדים, אחים ואחיות.

כתבה בתו אושרת ביום הזיכרון תשפ"ה: "אבא שלי היקר, יום הזיכרון הוא יום אחד בשנה ולנו הוא כל יום בשנה. לעולם לא נשכח אבא יקר שלנו, דמות החיקוי שלנו, השארת לנו המון ידע, חוכמה, נתינה ועין טובה, אבל הצער הוא גדול עלינו ועל כל עם ישראל. בכלל אבא יקר יש לך את הזכות כחלל שהקרבת למען עם ישראל לעמוד לפני כיסא הכבוד ולבקש את הגאולה הקרובה במהרה. אוהבת אותך אבוש שלי ומתגעגעת באהבה אין סופית".

הוסיף בנו רפאל: "אבינו היקר, איננו צריכים יום זיכרון כדי לזכור אותך, אתה נטוע בליבנו יומם ולילה, תפילותיך מעומק הלב, זריזותך, השקעתך והחיוך שובה הלב שלך עומדים למול עינינו בכל עת, יום הזיכרון הוא רק כדי להזכיר זכרך לכל באי עולם שידעו כולם מי הם אלה שנפלו על הגנת המולדת ושבזכותכם אנחנו כאן ונהיה כאן לעד בעזרת השם יתברך".

​כתב בנו מיכאל: "אבא, אם היו מבקשים ממני לסכם אותך במילה אחת, זו הייתה – אור. ​למרות השנים שבהן הלב שלך הכביד עליך והסבל ניסה להחליש אותך, בחרת בכל בוקר מחדש בחיים. גם בימים הקשים ביותר, החיוך שלך היה הדבר הראשון שפגש כל אדם שנכנס בדלת. היה בך טוב לב נדיר, כזה שרואה כל אחד ומאיר לו פנים, בלי קשר לנסיבות.

​עבורנו בבית, היית העוגן. הדאגה שלך לאמא, אחוות האמת שלכם, והמסירות האינסופית שלך אלינו הילדים היו הכוח המניע של הבית. תמיד בדקת שכולם בסדר, תמיד דאגת ששום דבר לא יחסר, ותמיד עשית זאת בשקט ובנועם שכל כך אפיינו אותך.

​אבא, למדתי ממך ששמחה היא לא היעדר קושי, אלא היכולת להתעלות מעליו בשביל אלו שאנחנו אוהבים. הלב שלך אולי התעייף פיזית, אבל מבחינתי הוא נשאר הלב הכי גדול ורחב שהכרתי.

​אני נוצר את החיוך שלך בלבי ומבטיח להמשיך להפיץ את הטוב והשמחה שהשארת אחריך בכלל ובפרט לילדי ולאישתי היקרה יעל שלא זכית להכיר. עבורי ועבורם תישאר אור לנצח. אוהב המון".

רעייתו ציפורה כתבה: "דוד בעלי היקר. לעולם איש לא ידע את גודל אהבתי אליך ואת גודל אהבתנו לילדינו ולמשפחה המפוארת שהקמנו ב"ה, כולי תקווה וציפייה לראותך בקרוב ממש בתחיית המתים ואשמח להראות לך גם את בני ובנות המשפחה היקרים והמתוקים שנוספו אחרי לכתך מעמנו.

השתדלתי ועדיין להנחיל את מורשתך, היושר הצדק והאמונה לכל בני המשפחה. זכרך ומורשתך לא ימושו מאיתנו לעולם.

אוהבת המון ומתגעגעת בלי סוף, אשתך ציפורה".