בנם של חלי אפרת ויהודה. נולד ביום כ"ד בחשוון תשמ"ב (21.11.1981) בקריית-ים. אח לאופיר וגילעד-מיכאל.

דן גדל והתחנך בקריית-ים, למד בבית הספר היסודי "ארלוזרוב" בקריית-חיים ובתיכון העירוני המקיף בקריית-חיים. בכיתה י"א עבר לתיכון "תל-אביב" בחוצות המפרץ. ילד מקסים, חברותי מאוד, עם עיניים זוהרות וחיוך חם וכובש.

מגיל צעיר גילה חיבור מיוחד למוזיקה. הוא ניגן על גיטרה ושר, ואהב במיוחד את שיריו של אביב גפן. תמיד היה מסמר הערב בכל מקום בו נכח, ובעל תכונות של מנהיג ומפקד מלידה.

ב-1999 התגייס לצה"ל ושירת כחובש קרבי בגדוד "צבר" של חטיבת "גבעתי". הוא אהב את המדינה בכל ליבו, ראה את שירותו הצבאי כשליחות, והיה גאה ונלהב לבצע אותו. בשלב מסוים יצא לקורס קצינים והתקדם בשרשרת הפיקוד עד לתפקיד מפקד פלוגה.

כשהשתחרר כתב: "רציתי רק להגיד תודה! תודה לך צה"ל על הכול! על שהפכת אותי למי שאני היום. תודה על שלימדת אותי מה זאת חברות, מה זאת אהבת המולדת, מה זאת נתינה ללא תנאים. תודה על שלימדת אותי לא לוותר כשקשה, על לחתור למגע, להתמודד עם הפחד, להתמודד עם כאב. תודה על שלימדת אותי להאמין. מי שמכיר אותי יודע עד כמה הזוי זה שדרכינו נפרדות, הרי בגופי זורם דם בצבע ירוק זית. אני אמשיך לשרת את המולדת באפיקים אחרים ומקווה שהחיילים שלנו ידעו לשרת ולהגן עליי ועל משפחתי, ויתנו לא פחות ממה שאני נתתי כשהייתי שלך... עם ישראל חי!"

אחרי השחרור טס לקאריביים ועבד כמנהל בחברת יהלומים. הוא חי בחו"ל במשך חמש שנים וכשחזר לארץ, החליט לחזור ולשרת את המדינה.

ב-11.7.2013 התגייס לשירות קבע במשטרת ישראל והצטרף ליחידת מתפ"א (מנהלת תיאום פעולות אכיפה) – יחידה מיוחדת של לוחמי יס"מ (יחידת הסיור המיוחדת של משטרת ישראל), המהווה כוח סיוע ראשוני לאירועים ביטחוניים וחבלניים חריגים.

כשנה לאחר מכן פרץ מבצע "צוק איתן" (8 ביולי עד ה-26 באוגוסט 2014). על אף ששירותו במשטרה פטר אותו משירות מילואים, דן התייצב מיד לשירות ונכנס עם הגדוד שלו לפעילות קרקעית בעזה, שם גם נפצע מפגיעת הדף בעקבות נפילה של פצצת מרגמה.

לאחר שהחלים וחזר לשגרה ביחידה, יצא לקורס קצינים ובהמשך למד לימודים גבוהים לתואר ראשון ושני. יכולות הפיקוד הגבוהות שלו הובילו לשיבוצו כמפקד בתחנת המשטרה בחדרה ובהמשך כמפקד בתחנת אור-עקיבא.

נטלי, שוטרת ששירתה תחת פיקודו, סיפרה: "דן היה מפקד משכמו ומעלה. קודם כול בנאדם, היה חשוב לו הביחד... תמיד הוא היה המגן שלנו, היה אכפת לו, אם זה מהקהילה, מהאזרחים, מטיפול באירועים. תמיד היה חותר למגע. המשטרה הייתה חשובה לו, המשטרה הייתה בראש ובראשונה בשבילו. היה חשוב לו מה השוטרים שלו מרגישים, חושבים, מה מפריע, תמיד הוא היה שם בשביל לעזור... היה חשוב לו שכולם יהיו מאוחדים, שכולם יהיו ביחד, כולם כמקשה אחת. דן הוא אישיות, הוא בן אדם, אי אפשר שלא לשמור איתו על קשר, אי אפשר שלא להתחבר אליו".

במסגרת תפקידו בתחנת אור-עקיבא, פעל רבות למען בני הנוער בעיר ולמען חיזוק הקשר בינם לבין השוטרים. הוא גייס את השוטרים לפעילויות קהילתיות כגון שיפוץ מועדון נוער בשיתוף נערי השכונה, הקמת גינה קהילתית, ניקוי חופים ופעילויות רבות נוספות עם נערים בסיכון.

שני בידרמן, מנהלת מחלקת הנוער בעיריית אור-עקיבא, כתבה: "עבדתי שנתיים וחצי עם דן... כל כך הערכתי אותו ובני הנוער גם כן. הוא עשה פה מה שאף אחד אחר לא עשה, ונתן תקווה לנוער שלנו. כמפקד בשיטור הוא לא היה חייב לעשות זאת, הוא פשוט היה מלא ערכים וגרם גם לשוטרים להגיע להיות עם הנוער, ללמד אותם דרך אחרת, שפה אחרת. בני הנוער היו מדברים על השוטרים בשפה גסה, וכשהוא והשיטור התחילו להגיע השפה שלהם כל כך השתנתה. הם פתאום העריכו את השוטרים, חיכו לבואם... אני לא מכירה עוד מישהו שהיה מוכן כך לעשות את הדברים, מתוך ראייה של העתיד, חשיבה על הנוער ועל האזרחים שלנו".

ב-2015 נשא את מעיין לאישה, והם הביאו לעולם שתי בנות – אנאבל ושילה, אותן אהב בכל ליבו. אחרי מספר שנים השניים התגרשו, אך המשיכו לגדל את בנותיהם באהבה ובשיתוף פעולה.

למרות הסיפוק ששאב מעבודתו בשיטור ובפרט מהעבודה עם בני הנוער, דן התגעגע לפעילות המבצעית והחליט לחזור למתפ"א. ב-12.9.2023 חזר ליחידה ושימש כסגן מפקד פלגה. על חזרתו אמר למפקדו: "הפכת אותי למאושר באדם".

דן היה פטריוט בכל רמ"ח אבריו וראה את ההגנה על המדינה כמשימת חייו. בשנת 2022, לקראת יום העצמאות השבעים וארבעה של מדינת ישראל, כתב: "אהובתי! אני לא מרבה לכתוב לך או להגיד לך כמה אני אוהב אותך, אבל חשוב לי שתדעי. אנחנו מכירים מאז שנולדתי, מודה שבהתחלה לא כל כך הבנתי מי את ומה את רוצה בכלל, את עושה המון רעש ובלגן, כאילו את מרכז העולם ואת כולך בכלל כזאת קטנטונת. ככל שגדלנו ביחד התאהבתי, נפתח לי הלב. נכון שלפעמים בא לי לפרק הכול ולהגיד: 'חלאס, נמאסת, אני עוזב', אפילו פעם אחת נפרדנו לחמש שנים אבל חזרתי... חזרתי כי הבנתי שאף אחת אחרת לא תאהב אותי כמוך. נכון, את לא מושלמת, אבל איתך אני מרגיש בבית, אני מרגיש שייך. אהובתי, אני כל כך אוהב אותך שאני מוכן למות למענך. אני פה בשביל לשמור עלייך. את יודעת שאני לא אתן לאף אחד לפגוע בך!... אני אגלה לך סוד קטן. לפעמים אני שר לך. יורדות לי דמעות עם כמה שאני אוהב אותך! שתמשיכי להיות קטנה ובועטת כמו שאת!"

דן היה אדם רגיש, אוהב ומלא נתינה, מוקף בחברים ומוכן לעזור לכל אחד מהם, בכל עניין ובכל שעה. הוא היה מוטרד ופגוע מהעימותים בין שוטרים לאזרחים בהפגנות, מהיחס שהשוטרים מקבלים ומהתחושה שהעבודה הקשה שהם עושים לא זוכה להערכה. תמיד שאף לאחדות, חברות ואהבה, שמר על אופטימיות והאמין שהכול אפשרי. בכל הזדמנות נהג לומר: "עברנו את הכול, נעבור גם את זה", וציטט את המשפט: "לא יפלו פנינו, זה קטן עלינו", מתוך השיר "קטן עלינו" (מילים: לירז רוסו וירדן פלג), שאותו גם נהג לשיר לבנותיו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בשבת בבוקר, היה דן אמור לבקר את אימו עם בנותיו. עם פרוץ המתקפה התקשר אליה ואמר: "אימא פרצה מלחמה, אני לא אגיע. אל תפתחי טלוויזיה, אל תפתחי רדיו, זה הרבה פייק ניוז. כשתצטרכי לדעת את תדעי".

הוא הגיע ליחידה, ויחד עם שמונה שוטרי מתפ"א נוספים שם פעמיו לכיוון קיבוץ בארי. התשעה, ואיתם שוטר מיחידת "יואב" ואזרח תושב בארי, היו כוח החלוץ שנכנס לקיבוץ, בשני ג'יפים ממוגנים מסוג "קרקל". מטרים ספורים אחרי שער הכניסה, נתקלו במארב של כשלושים מחבלים, ניהלו מולם קרב קשה והצליחו לחסל מעל עשרים מהם. בשלב מסוים נורו שני טילי RPG לעבר הג'יפים. דן נהרג, ועמו שבעה חבריו ממתפ"א, השוטר מ"יואב" והאזרח. רק אחד מחברי צוות מתפ"א שרד את המתקפה.

פקד דן גנות נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן ארבעים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בזיכרון יעקב. הותיר אחריו שתי בנות, הורים ושני אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-פקד.

אימו, חלי אפרת, כתבה: "הלב לא מפסיק לבכות ולהבין שילדתי מלאך. דן, הזכירו אותך בכל העולם. בסך הכול בן ארבעים ואחת, איך הספקת לגעת בכל כך הרבה אנשים, כמו פרפר. כמה יופי פנימי וחיצוני היה בך. אני בוכה על מה שנתת מעצמך לעולם... אמא גאה בך".

אחיו, גילעד-מיכאל (מיקי), כתב: "לגאוותי ולא לצערי, אני רוצה להודיע שאחי דן לא נהרג, לא נרצח, דן הקריב את נשמתו ואת גופו להגנת ישראל... דן גנות לא יכל להתעלם מהדיווחים השוטפים שקיבוץ בארי צורח לעזרה, בלי פחד ועם רעל בעיניים, דן והצוות שלו קפצו לאזור בידיעה ש'טוב למות בעד ארצנו' זה לא סתם עוד משפט... אני כותב את הפוסט הזה בעיניים דומעות ואומר לכם שלא צריך להשתתף בצערי, כי אין על מה, רק תדעו ותזכרו שיצא לכם הכבוד להכיר את דן גנות גיבור ישראל.

"דן לא רוצה שתבכו עליו, דן רוצה שתספרו עליו, תדברו עליו, שכולם ידעו מי הוא היה, שהדורות שלנו יגדלו על סיפורי הגבורה שלו, שהשוטרים ילמדו על ההקרבה שלו, עד כמה הוא אהב את מדינת ישראל. זה מה שדן רצה, זה היה החיים שלו, דן לא יכל לבקש דרך יותר טובה מזאת. דן אח שלי היקר, כן אני כואב, כן אני פגוע, כן אני מתגעגע, אבל זה רק מסביר שאני אנושי. ביני לבינך, אנחנו ידענו שזה מה שאתה רוצה וכל החיים שלך התאמנת לרגע הזה. אני מבטיח לך שאני אעשה כל מה שאני יכול בשביל להנציח אותך, אני אוהב אותך אח שלי, אתה יכול לנוח עכשיו. זה מגיע לך".

מעיין, שהייתה רעייתו, כתבה: "אני לא מאמינה שאתה לא כאן יותר... את הלב שלך נתת, את החיים שלך הקדשת במסירות לעבודה וכל מי שמכיר אותך יודע עד כמה. אני יודעת עד כמה... על דבר אחד הסכמנו – שנגדל את הבנות שלנו, האושר של חיינו – מאושרות כל החיים, ונשמור על המשפחה שלנו גם אם היא התחלקה לשני בתים. כל כך שמרנו על התא המשפחתי שלנו, ארוחות שישי, חגים, ימי כיף יחד, לא ויתרנו...

"למה היית צריך להיות תמיד גיבור... הנשמה שלי שורפת שרק לפני חודש חזרת למתפ"א, וחיכית לאישור שלי שזה בסדר ואני איתך ואגבה אותך עם הבנות. ואני, אני רק רציתי שתהיה מאושר, שתגשים את עצמך, שיעריכו אותך בדיוק כמו שאתה ראוי! תמיד תהיה חלק מאיתנו, תמיד אספר עליך בגאווה, מבטיחה שהבנות יזכרו אותך לנצח".

"תמיד קפצת ראשון", כתבה קרן. "בשבת היה לי ברור שאתה כבר בשטח. כתבתי לך: 'גויסת?' למרות שהיה לי ברור שזה לא משנה, בטח הקפצת כבר את עצמך. 'כן'. נו בטח.

אתה הרי לא מחכה שיקראו לך. אתה בא. מזנק. נחוש להושיע כל מי שנמצא במצוקה, עם מאגר אינסופי של חמלה, רוך ורגישות. גם בשגרה, תוך כדי ההודעה בקשר, אתה כבר על מדים במעלית. שתי דקות מאוחר יותר (ואני לארג׳ית) אתה דוהר על הכביש, גיבור בלי גלימה, מוכן להגן בגופך על כל מי שזקוק לעזרה, בכל גיל, מגזר ומגדר.

"ערב אחד ביציאה מגוּצ׳ה עברנו ליד שולחן ריק, כשבמאפרה סיגריה שהבדל שלה עוד קצת בוער (מי ראה בכלל חוץ ממך?) רצית לחזור ולכבות ואני צחקתי ואמרתי שאתה חייב להוריד את מפלס האכפתיות שלך. לא עזר... דובר עברית שפת אם, רומנית צולעת וציונית שוטפת של הדור הקודם, עד שלפעמים היה נדמה לי שאתה גלגול של חלוץ מקום המדינה, בגוף של יס"מניק חתיך ושזוף... לקח לי זמן לפצח את הדיסוננס בין הלוחם שהיית לנפש האולטרא-הרגישה שלך. פורט על הגיטרה כאילו היא חלק ממך, מבשל כמו מאסטר, מתאמן כמו The Rock, גולש כמו אלוהים... הגוף שלך נשאר בבארי אבל הנשמה הענקית שלך חיה ותחיה לנצח".

דן מונצח באתר גלעד המשטרתי, באנדרטת החללים הניצבת במכללת השוטרים בבית שמש, וכן באנדרטה ובחדר ההנצחה בבסיס יחידת מתפ"א.

טקס לזכרו נערך בעיר אור-עקיבא. טקס נוסף נערך בתחנת משטרת חדרה, ובו נחנך חדר כושר על שמו וספסל עם איור של דמותו, לצד המשפט המאפיין אותו: "לא יפלו פנינו, זה קטן עלינו".

עמותת "יד עזר לחבר" קראה על שמו את מבצע חלוקת חבילות המזון לקראת ראש השנה.

בפודקאסט "האנליסטים" הוקדש פרק לזכרו ובכל פרק ישנה פינה לזכרו בשם "מדן ועד אילת", המוקדשת לעשיית טוב לחיילים ולאנשי הביטחון.

עמוד לזכרו הוקם באתר ההנצחה של אוהדי "מכבי חיפה".

בפייסבוק הוקם עמוד הנצחה בשם "זוכרים את דן גנות" ועמוד נוסף נפתח באינסטגרם, תחת השם dan_ganot_memory.