בנם של ברכה ואליקים (יעקב). נולד ביום ה' באב תרצ"ה (4.8.1935) בירושלים.

דן גדל והתחנך בירושלים, למד בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים בעיר.

בימי מלחמת העצמאות, בחודש פברואר 1948 כשהיה בן כשתים-עשרה, נהרג אביו בפיגוע בו כוח ערבי וקבוצת עריקים מהצבא הבריטי פוצצו שלוש משאיות תופת בלב ירושלים, ברחוב בן יהודה. האב נקבר בקיבוצו תל יוסף.

האסון הכבד השפיע על כל מסלול חייו של דן. אימו החליטה להרחיק אותו מהעיר ומהסכנות האורבות בה, ושלחה אותו להתגורר אצל קרובים בחדרה. משם, עבר דן להתגורר במושב בית ינאי שבעמק חפר, שם נישאה אימו בשנית.

בתיכון למד דן בכפר הנוער "הדסה נעורים" בבית ינאי. אחרי שעות הלימודים, היה חבר בלהקת ריקודי עם לנוער והופיע במסגרתה בכל רחבי הארץ.

לצידו, רקדה בלהקת הריקודים נערה בשם דליה מכפר ויתקין הסמוך. הדרך מאולם החזרות לביתו של דן עברה דרך ביתה של דליה, וכך, אחרי כל חזרה, ליווה אותה דן לביתה. בין השניים נוצרה חברות קרובה שהתפתחה לאהבה עמוקה ולזוגיות.

עם סיום לימודיו בתיכון, דן התגייס לצה"ל. הוא שירת בחיל ההנדסה הקרבית כמפעיל צמ"ה – ציוד מכני הנדסי כבד. עם סיום שירותו הסדיר המשיך לשירות קבע.

ב-8.8.1957, בעודו בשירות קבע, נשא דן את דליה לאישה. השניים הקימו את ביתם במושב בית חרות שבעמק חפר והביאו לעולם שלושה ילדים – אלי, דרור ומיכל. דן היה בעל אוהב ואבא גאה ומסור, שנהנה לבלות עם הילדים, לשחק איתם ולפנק אותם. ההורים הצעירים היו חברותיים מאוד, אהבו לארח חברים ובני משפחה בביתם ובכל הזדמנות ביקרו עם ילדיהם בים.

בהמשך, השתחרר דן משירות הקבע והמשיך לשרת במילואים. במסגרת זו פעל אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 בהקמת קו בר-לב – קו המעוזים של צה"ל לאורך תעלת סואץ, מול מצרים.

לפרנסתו, שימש כגזבר וכחבר הנהלה באחד המפעלים של מושב מגוריו, ואף עמד לקבל קידום לתפקיד מנהל המפעל.

ב-6 באוקטובר 1973, רגע לפני שנכנס לתפקיד החדש, פרצה מלחמת יום הכיפורים. עוד לפני שקיבל על כך הודעה רשמית, שמע דן מטוס שעבר מעל המושב ואמר לדליה: "במדינת ישראל, אם ביום כיפור יש מטוס בשמיים – יש מלחמה".

הוא נשלח מיד לדרום, לקח חלק בהדיפת הצבא המצרי שפלש לחצי האי סיני והיה בין הכוחות שצלחו את תעלת סואץ לכיוון מצרים. בשלב מסוים, נפצע באורח קל והתעקש לחזור מיד ללחימה. "אני מוכרח לחזור לחבר'ה", אמר, "הם לא יסתדרו בלעדיי".

אחרי שחזר ללחימה נפצע שוב, הפעם באורח קשה. הוא פונה לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, לאחר מכן נשלח לבית החלמה בחיפה ובהמשך אושפז שוב בבית החולים "אסף הרופא" (כיום - "המרכז הרפואי שמיר") בבאר יעקב.

הפציעה ממנה סבל הייתה מורכבת מאוד, הצריכה ניתוחים רבים והובילה לתקופות שיקום ממושכות. לאורך כל הדרך, הביע את רצונו להתנדב למען המדינה ברגע שיוכל, כדי להשיב תודה על הטיפול והתמיכה שקיבל.

בשלב מסוים נשלח דן לווינה, אוסטריה, שם עבר סדרה של ניתוחים וטיפולי פיזיותרפיה יומיומיים. אשתו, דליה, חילקה בתחילה את זמנה בינו לבין הילדים בארץ. בהמשך הצטרפה אליו כל המשפחה והם שהו בווינה במשך כארבע שנים. במקביל לטיפולים, עבד דן בשגרירות ישראל בעיר ואף שימש כמחליפו של הקונסול הישראלי לתקופה קצרה.

כשחזרו ארצה, שבו לביתם בבית חרות. דן עבד תחילה במספר עבודות זמניות, ובהמשך ניהל חברה לשיווק אפרוחים וביצים לארץ ולעולם. במסגרת התפקיד, עברה המשפחה לארצות הברית למשך תקופה מסוימת, בסיומה חזרה לבית חרות.

דן היה איש חזק וחרוץ, שמיעט להתלונן ולא ויתר על הגעה לעבודה גם בימים הכי קשים, כשסבל מכאבים עזים. הוא היה מנהיג טבעי, בעל כישורי ניהול, סדר וארגון, יכולת חשיבה וראייה לרחוק, וכישרון למציאת פתרונות ייעול יצירתיים. כשנדרש לכך, ידע לעמוד על דעתו ולהתווכח על עמדתו, ולא פעם הצליח להפוך את המתנגדים הגדולים ביותר שלו לחברים קרובים ואוהבים.

בכל התפקידים שמילא מאז שנפצע, עבדה דליה בצמוד אליו ובשיתוף פעולה עמו. "הייתה לנו חברות יפהפייה", סיפרה, "עשינו הכול ביחד, למדתי ממנו המון".

דן אף הפך לסבא גאה, ורווה נחת ואושר מנכדיו.

במאי 2003, לאחר שנים של התמודדות עם הפציעה הקשה שעבר ושהובילה לזיהום כללי בגופו, הלך דן לעולמו.

דן הורנונג נפטר ביום כ"ו באייר תשס"ג (28.5.2003). בן שישים ושמונה במותו. הובא למנוחות בבית העלמין במושב בית חרות. הותיר אחריו אישה, שני בנים ובת.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "נפצע במלחמת יום הכיפורים, נלחם עד כלות כוחו".

דן מונצח באתרי ההנצחה של המועצה האזורית עמק חפר ושל מושב כפר ויתקין.