בן לאה וזליג. נולד ביום ד' בשבט תש"ז (25.1.1947) בתל אביב. מספר שנים אחריו נולד רמי, אחיו למחצה.
דן גדל והתחנך בתל אביב ובכפר סבא, שאליה עבר כשהיה בן חמש. בכפר סבא למד בכפר הנוער "אונים". כשהיה בן תשע, לאחר גירושי הוריו, עבר לגור בקיבוץ רמת הכובש בדרום השרון ושם המשיך את לימודיו. הוא הסתגל לחיים בקיבוץ וחש שייכות אליו. כעבור כמה שנים חזר לתל אביב ולמד בגימנסיה "דביר" ברמת גן, ולאחר מכן למד במכללה הטכנולוגית של חיל האוויר בחיפה.
לאחר הלימודים התגייס לצה"ל ושובץ לחיל הקשר והתקשוב (חיל הקשר דאז) בתפקיד טכנאי אלקטרוניקה.
במלחמת ששת הימים בשנת 1967 צורף לכוח חטיבת הצנחנים בירושלים. הכוח פרץ למוזיאון רוקפלר וכבש אותו מידי הירדנים. דן נפגע בפעולה זו.
לאחר הפציעה אושפז בבית החולים "הדסה עין כרם" ובו עבר גם את תקופת השיקום. פציעתו הותירה אותו מרותק לכיסא גלגלים.
בעת שהותו בבית החולים קיבל מאביו מצלמה, ובעקבות זאת החל לצלם כתחביב. כמו כן לימד אותו אביו נהיגה.
לאחר השיקום החל ללמוד הנדסת חשמל בטכניון בחיפה. חברו סייע לו בעזרת שני עוברי אורח לעלות לכיתה שמוקמה בקומה גבוהה של המבנה, בזכות זאת סיגל את המנהג לבקש בחופשיות את עזרתם של עוברי אורח לסייע לו להגיע למקומות שאינם מונגשים לכיסאות גלגלים.
בשנת 1974 נישא לנגה, אותה הכיר בתקופת אשפוזו. יחד טסו לאנגליה ושם למד אדריכלות בבית הספר היוקרתיArchitectural Association School of Architecture (AA). התחום התאים לו, השילוב בין דיוק לאסתטיקה הנדרש במקצוע זה אפיין אותו.
בשנת 1977 נולדה בתם מאיה. כעבור זמן התגרשו בני הזוג, ובשנת 1981 חזר דן ארצה עם מאיה וגידל אותה עד שנת 1987, עת עברה להתגורר עם אימה בדרום אפריקה. למרות המרחק הפיזי שרר ביניהם קשר הדוק. הוא עודד אותה ללכת בדרכה ולעשות מה שהיא רוצה ואוהבת, ולפחות אחת לשנה היא ביקרה בארץ. באחד ממכתביה כתבה לו: "אני מודה על כל רגע שלנו יחד, כאן ובמרחק של אלפי קילומטרים בטלפון. אני מקווה שאתה יודע שאני אוהבת אותך ומוקירה אותך ועד כמה אתה חשוב לי".
בשנת 1987 הכיר בתל אביב את שרה ששון והם היו לזוג. היה בן זוג תומך, וכדברי שרה - אף על פי שהיה פגוע עמוד שדרה, היה לה לעמוד שדרה וגב עבורה ועבור בתו.
דן ניחן ביצר הרפתקנות. היה מראשוני האנשים הנכים שרכבו על אופני ידיים - אופניים שדוושותיהם מופעלות בכוח הידיים. בשנת 2007, במלאת ארבעים שנה לפציעתו, יצא למסע אופניים ממוזיאון רוקפלר בירושלים (המקום בו נפצע) ועד תל אביב. בשעות הפנאי הטיס מטוס קל ונהג על טרקטורון עם כיסא הגלגלים שלו בעזרת מתקן הנדסי שפיתח. רעיה הפיזיותרפיסטית שלו כתבה: "במשך השנים למדתי שדני מודד את קצה היכולת תוך סיכון והעזה".
נהיגה ומרחבים העניקו לו תחושת חופש, אהב לנסוע לארצות הברית ולגמוא מרחקים ברחבי היבשת. בטיולים ברכב נסע בדרכי עפר, כדי לגלות מקומות חדשים ולשם האתגר.
בקביעות רקד ריקוד חופשי עם כיסא הגלגלים ב"בית הלוחם" בירושלים ובתל אביב. "דן היה המשותק הכי תנועתי שיש", סיפרה רעייתו. בירושלים הבחינה מורה למוזיקה בכישרונו, ובעקבותיה החל ללמד שם ריקוד, כולל ריקודים סלוניים. בתקופה שלימד היה שותף להקמת להקת הריקוד "גלגלי ירושלים". הלהקה קיבלה לשורותיה רקדנים ורקדניות עם מגוון נכויות, לא רק נכי רגליים, והופיעה בפסטיבל המחול בכרמיאל. דן ושותפתו עמלו על הכוראוגרפיה בהתאם ליכולת הביצוע של כל אחד ואחת, והקשר בין כל המשתתפים, שהיה חברי, רגיש ומשפחתי, היה מקור הנעה לכולם. הוא השתמש בידע הנרחב שלו ובניסיונו האישי כדי לפתור בעיות טכניות הכרוכות בשמירה על בטיחות הרוקדים. בעקבות ההתנסויות האלה החל לצלם רקדנים בלהקת הריקוד של "בית הלוחם" בתל אביב, להקה ששילבה רקדנים עם ובלי כיסאות גלגלים.
אהבתו לריקוד מילאה את חייו. בחתונת בתו הופיע בריקוד עם יעל, שותפתו.
רעיונות יצירתיים מילאו את מחשבותיו ובאו לידי ביטוי בכישורי הכתיבה, הציור והצילום שלו. למשל, תצלומי אוויר עוררו את סקרנותו עוד טרם ימי הרחפנים, והוא תכנן צילום אווירי בעזרת בלונים. מידע חדש, חקר ופילוסופיה משכו אותו, וכל נושא שימש לו בסיס לדיון ולסיעור מוחות. "תלמיד עולם", כינתה אותו בתו, ורעייתו כתבה: "בכל מקום שהגיע אליו בלט בנוכחותו והצטיין".
קריאה הייתה חלק מהותי מחייו. אהב במיוחד לקרוא ספרי הרפתקאות, בין האהובים עליו היו סדרת ספרי "הארי פוטר" מאת רולינג ו"ההוביט" מאת טולקין. חבב גם קולנוע, הסרט האהוב עליו היה "הקוסם מארץ עוץ".
לדן הייתה ראייה כוללת – הוא הצליח לתפוס את כל הצדדים בסיטואציה. כך עלה בידו להבין מה טוב עבור אחרים מנקודת מבט מדויקת. לדברי רעייתו, שמו התאים לו, שכן ידע לדון ולהכריע מתוך שיקולים שכליים ורגשיים גם יחד. באופיו בלטה היכולת "לראות את הזולת", ולכן הצליח לתמוך באנשים ולעזור להם, והם אהבו אותו ונמשכו אליו. רעיה הפיזיותרפיסטית סיפרה, "דני ככתף תומכת, מקשיב בחוכמה ורגישות אין-סופית".
בשנת 2009 חש ברע בזמן רכיבה בחוג האופניים של "בית הלוחם", ולאחר בדיקות אובחן במחלת הסרטן. בעת אשפוזו שאב עידוד רב מביקורי בתו ונכדו הפעוט.
בשנה הראשונה של המחלה המשיך לתפקד כרגיל. בהמלצת בת דודתו פנה ללמוד בבית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית "פסיכו-דהרמה", בקורס שנקרא "המוות כשעון מעורר לחיים", וקיבל השראה ליזום תערוכת צילום. ואכן, דן הציג ב"בית הלוחם" בתל אביב תערוכת תמונות שצילם ובהן רקדנים במגוון מצבים.
בשנותיו האחרונות עסק רבות במוות מבחינה פילוסופית ורוחנית, ושוחח על הכול עם מבקריו המסורים. לדברי רעייתו, אף שהגדיר עצמו כאתאיסט, הרבה "להתווכח" עם אלוהים. בצד מיטתו היו מונחים תנ"ך, הקוראן, הברית החדשה וספר המתים הטיבטי. חברתו רינה כתבה: "דן היה איש מאוד מיוחד, לא שגרתי, לא כזה שאתה יושב ומדבר איתו על הדברים הפשוטים של החיים אלא על הדברים המשמעותיים שיש בחיים ... הרגשתי שהזמן שלנו מאוד איכותי, שאני נמצאת עם אדם יוצא דופן, עמוק ואינו פוחד להגיע לעומק הדברים".
דן פרס נפטר ביום כ"ח באדר תשע"ה (19.3.2015). בן שישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אישה, בת, נכד ואח.
על מצבתו חקקו אוהביו: "נפצע בקרב על שחרור ירושלים. פילוסוף והרפתקן".
פנינה, אחות של חברו הטוב שנפטר בגיל צעיר, ספדה: "בין גיל עשרים ואחת שלי לשלושים וחמש היית לי כמו אח. נתת לי השראה, חום וחברות עמוקה ... תמיד ידעת הכול ובקולך העמוק חלקת איתי. קילומטראז' של שיחות – על חיפוש, על משמעות החיים, אסטרולוגיה, אומנות ומה לא. היית אחד הגברים היפים והמרשימים ... כשנדלקת על משהו, דבר לא היה עוצר אותך ... אין ספק שאתה אחד המלאכים בחיי".
מעיין, בת משפחה, כתבה את השיר "עברית שפה יפה" לזכר דן: "יש דין ויש דיין ויש את דוד דן / היה לי דוד מצוין, מבין סבלני וחכם / ידע תמיד מה לענות, ואיך לפתור בעיות / נהיגה אותי הוא לימד, וגם לפרק מחשב / להוציא את כל הברגים, לראות מה יש בפנים / בכוכבים ומזלות התעניין, ובשלל תחומי עניין התאמן / ריקוד, חץ וקשת, צילום, היו בשבילו ל-לא כלום / בנינו בית על העץ, ורדיו גביש מנצנץ / אהב מאוד לטייל, ואותי לימד לקרוא מפה ומצפן / תרגילי פיזיקה לפתור, וגם במתמטיקה לא לעצור / לדבר הרבה הרבה שטויות, ולבנות בקינדר את ההפתעות / דוד מצוין! הכי טוב שאפשר לבקש".