בן גילה זהבה ואריאל. נולד בכ"ו בסיוון תשנ"ב (27.6.1992) ברמת גן. ילד שלישי להוריו, אח לליאור, אברהם, נוגה ואוהד.

דן היה ילד קסום, יפה תואר, שקט, עם עיניים טובות, חיוך כובש ולב רחב. את שנות ילדותו הראשונות בילה ברמת גן, ובגיל חמש עבר עם משפחתו למודיעין. בהמשך עברו לכפר האורנים, וככל שהתבגר נפתח לעולם ויצר לעצמו חוג חברים רחב.

גיל הנעורים של דן היה שילוב של חברים, מחשבים ותחביב ייחודי, חיפוש אוצרות בפינת המזבלה. הוא אהב כימיה, חשמל ואלקטרוניקה, ובידיו המיומנות פירק, תיקן והרכיב מכשירים ישנים והעניק להם חיים חדשים. לצד זאת אהב מוזיקת רגאיי, לשיר, לרקוד ולהשתתף בפסטיבלי מוזיקה.

בן מסור ואח אוהב, "ילד מתנה, נשמה גבוהה", כפי שתיארו אותו הוריו. מחבק, מפיץ אור ושמחה בבית, תמיד ידע להרים את כולם ברוחו הקלה והאוהבת.

דן הביא עמו שמחה לכל מקום שנכנס אליו, עם הצחוק המיוחד שלו, חיבוקים מכל הלב והשפה הפרטית שפיתח – "מקלחת מיקלוחי", "קטנה קטנטושה" ועוד ביטויים שהפכו לסימן ההיכר שלו.

הוא היה נאמן לדרך החיים שבחר, מאמין באמת הפשוטה שאנשים יאהבו אותו כמו שהוא – ושהאהבה הזו תשנה את העולם.

בסיום התיכון יצא לשנת שירות בפנימיית "אשל הנשיא", שם ליווה וחנך בני נוער וחי חיי קומונה מלאי משמעות. לאחר מכן התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים.

דן עבר מסלול הכשרה מפרך, קורס מפקדי כיתה וקורס סמב"צים. מפקדיו תיארו אותו כ"לוחם עם חיוך", מקצועי, חד, ערכי וציוני.

במבצע "צוק איתן" ב-2014, כאשר שימש מפקד כיתה, איבד חייל תחת פיקודו, אירוע שטבע בו חותם עמוק. למרות הקושי המשיך לשרת במסירות. במילואים שירת כלוחם בגדוד סיור 6551 בעוצבת "חצי האש".

עם שחרורו מצה"ל יצא לטיול הגדול, תחילה במזרח הרחוק, שם נחשף לעולם היוגה, המדיטציה ותורות המזרח, ובהמשך לארצות הברית. דן נשבה בקסם הפשטות, ידע לשהות לבדו, להתרגש מהדברים הקטנים ולסחוב עמו תרמיל עצום מלא ציוד "לכל מטרה".

כששב לארץ החל בלימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון, אך עד מהרה הבין שייעודו האמיתי הוא טיפול באנשים. הוא חזר למזרח, הוסמך כמורה ליוגה וכמדריך נשימה בשיטת וים הוף, המשלבת נשימה, חשיפה לקור ותרגול מנטלי. שיעוריו חיזקו לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש.

רצונו לעזור לאנשים הוביל אותו ללימודי רפואה סינית ב"קמפוס ברושים", וב-2024 עמד לסיים את שנת הלימודים הרביעית. כשנשאל מדוע חשוב לו הנושא, השיב: "כדי להטות אוזן קשבת, לעזור ולתקן."

חבריו ללימודים תיארו אדם סקרן ורגיש, יוגי אמיתי, איש שלום שליבו, פיו וגופו אחד. הוא דילג בקמפוס בנעלי קרוקס ובנדנה, התמתח בין שיעורים, טיפס על עצים, תרגל יוגה וחיבר בין אנשים וטבע. מטפל בנשמתו, שאהב לתת מגע, אהבה ונתינה אינסופית.

אביו אריאל, במלאות שנה לנופלו, כתב: "תמיד תהיתי למה היית מברך ‘אהבה ושמחה’, ‘שמחה ואהבה’. מה יש יותר מאהבה? למה צריך גם שמחה?

הבנתי, כי אהבה לפעמים גם כואבת, כמו עכשיו, אני אוהב מאוד וכואב. שמחה היא מה שמרכך את הכאב."

בדף האחרון ביומנו כתב דן: "זרם תודעה, זרם של אהבה שוטף ומרווה את מקצב החיים… כשאני מרפה שורשים ונותן לזרם לסחוף אותי למקום חדש, אני מגלה שהחיים תמיד אחזו בי… הים גם כך עוטף אותי ומחבק אותי מכל כיוון והזרמים העדינים הם שמרקידים אותי. משחרר את נשמתי לזרם ונולד מחדש."

דן היה פעיל בקהילת "מידברן", בצוות מפ"צ (פרויקטים ציבוריים). למד והקים מערכות חשמל באירועים ובפסטיבלים – גם בזמן הלחימה היה מגיע לשטח עם כבלים, דואג לפריסת חשמל.

הוא היה טבעוני מושבע, אקולוגי, חקר תזונה, טיפח גינת ירק וקקטוסים ואהב פירות מיוחדים.

בשבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023), עם פרוץ מתקפת חמאס בדרום, התארגן ויצא מיד לנקודת המפגש עם צוותו. במשך ארבעה חודשים לחם ברצועת עזה. כשנשאל מדוע חשוב לו להיות שם, השיב כי הכלים שצבר בחייו מסייעים לו "להביא אור למקום שיש בו הרבה חושך."

בשבוע האחרון לפני סיום סבב הלחימה נפצע, אך סירב להתפנות. כשחזר הביתה הסתבר ששבר את הקרסול. למרות זאת, חודשים ספורים לאחר מכן עלה שוב עם חבריו לפעילות בצפון.

ביום שני, 6 במאי 2024, בעת ששהה עם יחידתו בנחל עיון סמוך למטולה, שיגר חיזבאללה כטב"מ שפגע בהם. דן ולוחם נוסף נהרגו.

רב-סמל ראשון דן קמחג'י נפל בקרב ביום כ"ח בניסן תשפ"ד (6.5.2024). בן שלושים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים.

ליאור, אחותו, ספדה: "אחי היה מלאך על פני האדמה. אדם שכולו טוב, שמחה ואהבה."

מפקדו כתב: "זו הייתה זכות לפקד עליך, להיות חבר שלך ולהילחם לצידך… עד סוף ימינו נזכור ונזכיר אותך."

מיכל, חברה ממפ"צ, כתבה: "דן היה איש של נתינה, אמפתיה, אהבה ואור גדול. לעשות הקמות בלעדיך – יהיה מוזר… אנחנו מבטיחים שרוחך תהיה לנו מגדלור של אור."

בני משפחתו הקימו אתר הנצחה: www.dankamhaji.com, ובו סיפור חייו, תמונות, סרטונים והקדשות. הוכן גם פלייליסט עם השירים שאהב.

נוגה, אחותו, יצרה פרויקט גמר בבצלאל בשם "שלושה ארגזים כחולים – חלל וגעגוע”, וכתבה: "ילד יוצא מהבית וחוזר בשלושה ארגזים. שלושה ארגזים מהצבא הפכו לסוד הכי גדול שלי. אח שלי מת. מה אם החפצים הם ההוכחה היחידה שהוא באמת היה פה? אני מחפיצה את אחי, מאנישה את הארגז. אולי זו צעקה, אולי מסע עיכול, אולי ביקורת על תעשייה של מוות ופלסטיק. זה המטען שקיבלתי, שאני סוחבת ולומדת לחבק."

דן קמחג'י, כתבו אוהביו, היה אדם של אור, אהבה ונתינה אינסופית, שתמיד הביא עמו שמחה, חיבוקים וחום אנושי. נשמתו הטובה תמשיך להיות מגדלור בלב כל מי שהכירו.