בנם הבכור של נירה וברט. נולד ביום י"א בתשרי תשס"ב (28.9.2001) בכמון, יישוב קהילתי בגליל התחתון. אח לאדם-דילן וסול-דומיניק.

דנטה-שי, ילד ביישן, שקט ורגיש עם גומות חן ממיסות לב, עשה את ראשית חייו בכמון, ובגיל שנה ושלושה חודשים עבר עם משפחתו לקיבוץ יטבתה שבדרום הערבה.

למד בבית הספר "מעלה שחרות" בקיבוצו.

סבתא של דנטה, הילה, מתארת אותו כמאגר של רגש ושכל, אהבה ותבונה, אציל נפש, צנוע וישר.

חברים מספרים עליו שדנטה היה חבר אמיץ וטוב, שתמיד היה נעים, כיף ושמח בקרבתו וסביבתו. בת דודתו גילי, שלמדה בשנתון שלו, סיפרה: "אהוב על כולם, שופע הומור מושחז, מכבד את חבריו ומוריו, לעולם לא שיפוטי – ג'נטלמן אמיתי".

מגיל צעיר בלט באהבתו לבעלי חיים, היה ילד טבע. לאורך השנים חיו בבית המשפחה כלבים וחתולים ועוד חיות מעניינות נוספות – חלקם אומצו וחלקם רק הזדמנו, ולכולם הוא נתן שם, חום, מזון וטיפול אוהב.

דנטה אהב אוכל טוב, טבע וטיולים, אך יותר מכול עניינו אותו אופנועים ומכוניות מרוץ, והוא נהנה להשתתף ולצפות במרוצים. חיבתו לתחום הניעה אותו לעבוד במוסך בקיבוץ שכן אחרי שעות הלימודים. בגיל שבע-עשרה הוציא רישיון לאופנוע, קנה אופנוע ובהמשך קנה אופנועים נוספים. מאז הִרבה לרכוב – הן רכיבת שטח והן רכיבת כביש - ורכש חברים שחלקו עימו את התחביב. בחדרו אחסן מעילי רכיבה, אביזרי מיגון, קסדות וחלקי חילוף. בחופשות משפחתיות וידא שיהיו בקרבת מקום מסלולי רכיבה לאופנועים או מסלולי מרוץ כדי שיוכל לרכוב ולנהוג.

דנטה, אדם אהוב עם נשמה גדולה ולב זהב, מלא חמלה ואהבה, היה חבר אמיתי ותומך עם אוזן קשבת. "בכל מקום בו עברת, השארת אחריך שובל של רוך ונדיבות", כתב בן קיבוצו. הוא דאג לכולם, פִרגן, ונוכחותו הייתה משמעותית עבור האנשים בחייו וגרמה להם להשתדל להיות טובים יותר. ידע להילחם כמו אריה במציאות שלא תמיד הייתה לו קלה. אחד מחבריו תיאר: "לימדת אותי המון על אהבת חינם ועל לחייך לחיים גם כשלא תמיד טוב". חוש הומור מפותח, "צחוקים" וחיוך רחב על הפנים אפיינו אותו אף הם. בצניעותו ידע להתבונן מהצד בשקט בלי לתפוס את קדמת הבמה. "דווקא מי שישב לצידך והקשיב לצחוק שלך ולשקט, הרגיש נעים, הרגיש בבית", תיארו בני משפחתו.

ביום 7.9.2020 התגייס לצה"ל ושובץ לשביעות רצונו בתפקיד מגן אסטרטגי במערך האבטחה הקרקעית בטייסת תעופה בבסיס "רמון" של חיל האוויר.

במסגרת ההכשרה עבר קורס כלבנות וקיבל לטיפולו כלבה ששמה עוז, ואליה נקשר עד כדי כך שכשהגיעה שעתה להשתחרר מצה"ל, הכין לה תעודת חוגר וכמיטב המסורת גזר את התעודה כטקס שחרור בנוכחות חבריו.

דנטה חש חיבור חזק לבסיס, לגף האבטחה ולחיילי הטייסת, היה אהוב על חבריו לצוות, וכדברי אימו: "הצבא היה כל עולמו". בצבא הרגיש מאושר ומצא בית, חברים טובים וגם אהבה.

בחופשות ובסופי שבוע נהג להיפגש עם חבריו האופנוענים והיו יוצאים יחד לרכיבות ממושכות, לטיולי רכיבה בשטח. אלה הפכו למעגל חברים קבוע, קרוב ונאמן.

בחורף 2021 במהלך טיול שטח עם חבריו הרוכבים, נפצע קשה בתאונת דרכים באזור הרי אילת. הוא הובהל לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע ונותח. למרות הערכת הרופאים שלא יוכל להמשיך בשירות הצבאי, בתקופת השיקום המורכב הציב לעצמו מטרה לחזור לתפקיד שלו ולצוות, ועל כן השתדל מאוד והשקיע מאמצים רבים לשקם את רגלו. הודות לנחישות, לכוח הרצון ולמוטיבציה שלו זכה לשוב לשירות מלא בתפקידו היעודי בצה"ל.

מסירותו לצה"ל ולתפקיד לא נעלמה מעיני מפקדיו, ובמהלך השירות הוענקה לו על כך תעודת הצטיינות. מפקדי הגף והטייסת ציינו את רוח ההתנדבות המאפיינת אותו, את הירתמותו לכל משימה ואת התעקשותו להתעלות על עצמו חרף הקשיים. מפקד הטייסת תיאר אותו כחלומו של כל מפקד: "מקצוען שהתייחס ברצינות תהומית למקצוע ולתחום האחריות שלו ... מגדלור עבור אנשי הגף – חיילים ומפקדים".

ביום 16.11.2022 דנטה התנדב להשתתף במשימת סיור אבטחה סמוך לבסיסו, אף שהצוות שלו לא היה מעורב במשימה. במהלך הסיור של רכב האבטחה, נקלע לתאונת דרכים חזיתית עם אוטובוס סמוך לבסיסו, נפצע קשה בפגיעה רב-מערכתית והובהל לבית החולים "סורוקה". הוא נלחם על חייו מוקף במשפחתו. ביום המחרת מת מפצעיו.

סמל דנטה שי רוברטס נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ג בחשוון תשפ"ג (17.11.2022). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין ביטבתה. הותיר הורים ושני אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

כתבו אחיו ובני דודיו: "בעינינו היה לך כאן בעולם הזה תפקיד יחיד ומיוחד. היית אדם שכולו אהבה טהורה, אהבה ללא תנאים שאינה תלויה בדבר, בשום דבר. לפעמים אולי זה לא עלה בקנה אחד עם מעשים והתנהגות של בני אדם. כולנו לפעמים מקנאים, שמחים לאיד. אתה, דנטה, היית חף מכל אלה. בדנטיות שלך הראית לנו מה זו אהבה טהורה. כל דבר שאין בו אמת לא עניין אותך – לא רכוש, לא פוזה, לא העמדת פנים, לא מניפולציה ... מגיע לך שנחגוג תמיד את החיים, את החיוך שלך והאהבה שהלוואי שננציח אותם, הלוואי שידבקו גם בנו".

כתבה דודתו ענת: "כשישבנו ליד מיטתך בשעות הארוכות במחלקת טיפול נמרץ ... בחרתי להסתכל עליך ולחשוב על מי שאתה. פניך שנותרו יפות וחלקות, בלי אף שריטה, למרות התאונה הקשה, הבליטו את גומות החן – הסמל המסחרי שלך מהילדות ... הסתכלתי על עיניך העצומות, השלוות, וחשבתי על המבט הטוב שתמיד היה בהן – משדר אהבה בלי שום תנאים ...

חשבתי איך בכל חייך הקצרים היה בך השילוב הזה של רוך וטוב לב ואמון, ומצד שני עקשנות ונחישות לעשות הכול בדרך שלך. גם בפרידה ממך, כמו בחייך, מצד אחד נלחמת, נאחזת בחיים כמה שרק יכולת, ומצד שני נתת לנו עד הרגע האחרון את החסד הזה להיות איתך, לאהוב ולעטוף, ולהרגיש את הטוב שמאיר ממך החוצה".

ספד מפקד הטייסת, סגן-אלוף אור: "נשמור את מורשתו לאופטימיות, רעות ורוח התנדבות. אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו – במקרה שלך, דנטה, זה היה פשוט ומדויק".

כתב מפקד גף הגנה קרקעית, רב-סרן יניב: "כל דבר שעשית היה מושלם. כל דבר היה בשמחה עצומה. לא מצאתי תמונה שלך שאתה לא מחייך או מתבדח. לימדת אותי שיעור לחיים – הלוואי שאקח קצת מהמידות שלך ... אפילו כשישבנו ליד מיטתך בבית החולים, גרמת לנו לחייך כאשר דיברנו איתך. בשבילי אתה לוחם אמיתי! בעיניי לוחם לא נמדד רק בשדה הקרב אלא בשגרה. ואתה נלחמת עם סכין בין השיניים, ללא ספק".

כתבה מיקה, חברתו הקרובה: "היית ילד ביישן שלא אהב להצטלם, אבל אהבת לחייך, לצחוק, לעשות שטויות ולשמח את הסובבים אותך. כשהייתי צריכה אותך, תמיד ידעתי שתהיה שם בשבילי, תצא איתי לסיבוב מסביב לקיבוץ או תשב מחוץ לדירה שלי ונדבר. ידעתי שאתה תמיד תקשיב לי. ידעת לקבל אותי כמו שאני. אני רוצה שתדע שהשפעת על החיים של הרבה מאוד אנשים, יותר ממה שאתה אי פעם חשבת".

כתבה האנה: "דנטה היה החבר הטוב ביותר שאדם יכול לבקש לעצמו. הוא תמיד חייך ומיצה את המיטב מכל מצב. הלב שלי מתנפץ למיליון חתיכות בידיעה שהוא נלקח מוקדם מדי. לחברי הטוב ביותר: אני מקווה שאתה עף גבוה. לנצח תהיה חלק ממני, ותמיד תהיה הסיבה שלי להמשיך להתקדם ולהתפתח. לעולם לא אפסיק לחפש אותך בשמיים. אני אוהבת אותך".

אביב, חבר מהיחידה, כתב: "דנטול, זה עדיין לא נתפס שאתה לא איתנו, שהלכת פשוט ביום בהיר אחד ... אנחנו ממשיכים בעבודה המבצעית שתמיד אהבת ועושים את עבודתנו תוך כדי זיכרון שלך תמיד איתנו. בכל פעם שאני בא לבסיס או יושב בזולה או נכנס למועדון, תמיד זוכר שדנטה ישב והיה עם כולם. מקווה שאתה מסתכל מלמעלה עם חיוך".

כתבה חברה מהבסיס: "תמיד דנטה היה בא ויושב איתי במשמרות, יושב איתי לסיגריה בגף, מלמד אותי משחקים, שולח לי הודעות, בודק לשלומי, שולח תמונות פריחה, כותב עליי מימס, מתייעץ איתי על דברים, צוחק איתי ובעיקר עליי, משתף אותי בהכול ומה עובר עליו ... אין על דנטה בעולם ולא יהיה, הוא מהסוג הנדיר של האנשים ... אתה היית החבר הכי טוב שלי בגף".

בן קיבוץ יטבתה, ידיד יונוביץ', הקדיש לו שיר ושמו "דנטה": "ישנם חברים וישנם מלאכים / יש עצב שמחלחל מטה לחזה / ישנן כוסות מים לבנות על הדשא הירוק / שם ילדים משחקים / בפנים אנשי גיל הזהב משוחחים / ישנו מוות שחובט בך ללא הכנה / והנער שבדיוק התקרב לשיא עלומיו נקטף מאיתנו ללא פשר / ואין מילים, רק שתיקות ארוכות ודמעות / ואיך אדם ישוב לעמול את אדמתו אחרי שקבר את בנו? / והאם קהילה תוכל לעטוף את הפצע?"

משפחתו הוציאה לאור חוברת ובה תמונות מחייו, דברים לזכרו ושירים, והשיקה מיזם הנצחה "קול קורא דנטה", שבמסגרתו היא תורמת למען פרויקטים חברתיים.

דנטה מונצח בבסיס "רמון" שבו שירת ובבית הספר לרכיבה על אופנועים באילת, שבו למד. באתר האינטרנט של קיבוץ יטבתה ובאתר המועצה האזורית חבל אילות – ערבה דרומית, הועלו דפי הנצחה.

דנטה יונצח בהר עיט שבדרום הנגב, בנקודת תצפית שבה אהב לעצור עם חבריו.