בנם הבכור של רות ויוסף (ג'ו). נולד ביום ו' בתמוז תש"י (21.6.1950) בפתח תקווה אח לקרני דייויס גריפית.

דניאל אייל, או כפי שכונה בפי כול דני, נצר למשפחה אוסטרלית וניו זילנדית, סבא רבא שלו היה היהודי הראשון שהגיע לאוסטרליה בשנת- 1827. אביו יוסף (ג'ו) הגיע לפלשתינה במלחמת העולם השנייה בעת שירותו בצבא האוסטרלי.

ב-1947 לאחר המלחמה אביו של דני שהיה ציוני עלה ארצה, פה הכיר את רעייתו לעתיד רות לבית לכמן, ויחד הם התיישבו ברמת השרון המושבה הקטנה שם הקימו את ביתם.

כנהוג באותם ימים הבית הקטן בו דני גדל היה מוקף משק עזר, גידולי ירקות, עצי פרי ומשק חי. דני נהג לטפל במשק עם אביו, חיבור זה לאדמה השפיע עליו לאורך חייו.

אביו עבד בעיתונות הממשלתית, ולאורך השנים התארחו בביתם אנשים רמי מעלה מכל העולם, ושררה בו אווירה פלורליסטית וקוסמופוליטית שתרמה רבות לתחומי העניין שלו והשקפותיו על החיים.

דני שגדל והתחנך ברמת השרון, היה נער רציני אך שמח, בעל צחוק מתגלגל, הרפתקן ושובב, אהוד מאוד על חבריו והבית היה למרכז חיים שוקק של חברים שנהגו לפקוד אותו מידי יום.

לאחר שחגג בר מצווה נפטרה אימו בפתאומיות, ובשל נסיבות בריאותיות של אביו שנזקק לטיפול רפואי נאלצה המשפחה לעבור לדאבוס שבשווייץ למשך שנה. דני החל ללמוד בבית הספר מקומי אולם בעקבות יחס אנטישמי, עבר לבית ספר של הסנטוריום ההולנדי שם היה אהוב ומקובל.

במהלך השהות בשווייץ יצאה המשפחה לחופשה בבזל שבצפון המדינה. האב שרצה להנחיל לילדיו את משמעות הציונות בחר ללון עימם במלון "שלושת המלכים", באותו חדר בו שהה בנימין זאב הרצל בימי הקונגרס הציוני החמישי בשנת 1901. חוויה שהשפיעה רבות על דני.

עם שובם ארצה החל דני ללמוד בכיתה י' בכפר הנוער "מבואות ים" במכמורת. האהבה לים התפתחה אצלו מגיל צעיר, כשמדי קיץ נסע עם משפחתו לחופשה בת שבועיים בחוף מכמורת.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל, שובץ בקורס חובלים של חיל הים והמשיך את שירותו בחיל הים. במהלך ההכשרה השתתף באימוני צלילה רבים, בהם גם במימי נחל הקישון ,ולימים הוא הוכר כהחלל קישון.

בשנת 1969 נישא אביו בשנית לרבקה דייויס (בקי), שהייתה מאוד אהובה על דני ואחותו קרני והייתה להם כאם.

לאחר שחרורו מצה"ל טס לאוסטרליה ולניו זילנד להתחקות אחר שורשי המשפחה, בהמשך טייל במזרח אסיה. בשנת 1976, עם שובו ארצה לאחר כארבע שנים בחו"ל, למד קדרות באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים.

את עדינה הכיר באמצעות חברה משותפת בשנת 1977. הם נפגשו לראשונה במופע אמנות פרפורמנס שהיא הציגה, בפעם השנייה נפגשו במסיבת פורים ב"בצלאל". בין השניים ניצתה אהבה עזה והם נישאו. כדברי עדינה הם השלימו זה את זה.

בן ובת נולדו להם – שחר ויסמין, והמשפחה השתקעה במטולה. כְּאָב ראה את עצמו חבר לילדיו, לצד היותו הדמות הסמכותית בחייהם. בחברתם היה מלא אנרגיה, ויחד צחקו ונהנו. הוא לימד אותם ליצור, להתמודד עם קשיים ולהתקדם למטרה בנחישות. גם את האהבה לטבע ולמקורות מים הנחיל להם – מדי יום יצאו יחד לשחות בשעת השקיעה ולעיתים דג עבורם דגים שבושלו ונאכלו בארוחות משפחתיות. רבות סיפר לילדיו על היסטוריית המשפחה  בניו זילנד ואוסטרליה.

דני הקים סטודיו לקרמיקה על גדות נחל עיון הסמוך למטולה, ובשנים 1980–1983 לימד במחלקה לקדרות במכללת תל חי. מלחמת לבנון הראשונה שפרצה בקיץ 1982 השפיעה עמוקות על יצירתו האמנותית. בסוף שנות השמונים עברה המשפחה לתל אביב. במו ידיו בנה בנמל תל אביב הישן סטודיו לקרמיקה בו עבד ויצר משנת 1986 ועד 1996, ובו  בילה רבות עם משפחתו.

עבודות הקרמיקה שיצר שאבו מוטיבים מתרבות האסלאם והמזרח התיכון, ובחומר ערבב אצות, מי ים, חול, גזרי עצים, מסמרים, צדפים ועצמות. במאמר שנכתב על ידי עידית פורת ופורסם בקיץ 2010 בכתב העת לתרבות חזותית וחומרית וכולל צילומים ממבחר עבודותיו, נכתב בין היתר: "יש הרבה בוץ מהתנועה הצנטריפוגלית של האובניים, ודני בתוך הכאוס הזה יציב"; "כלים אלה יוצרים מרחב המאפשר את ביטוים של רגשות, מחשבות וחילוקי דעות, אך בה בעת גם מרחב המלכד ומחבר בין אנשים וטיפוסים שונים ... מקומה של יצירתו בהיסטוריה המקומית של העשייה הקרמית חשוב כל כך". עבודתו ועבודתה של רעייתו השתלבו זו בזו, ובשנת 1990 זכו בפרס על עבודתם המשותפת "אישה מן הכדים". גם עם אומנים ויוצרים אחרים שיתף פעולה.

אחרי שסגר את הסטודיו החל לעסוק באמנות יודאיקה של מגזרות נייר עם מוטיבים וטקסטים יהודיים. בסוף שנות התשעים הקים עם שותפים את "קבוצת דפפפ" ליצירת עבודות בסגנון זה. שיתופי הפעולה מעידים על דרכו של דניאל לעבוד מתוך דו-שיח, לעיתים אינטנסיבי מאוד ולא פעם כזה שיצר גם מחלוקות. 

עבודותיו הוצגו בתערוכות יודאיקה ב"בית התפוצות" בתל אביב, ב"בנייני האומה" בירושלים, בגרמניה ובמרכזים יהודיים בארצות הברית.

בשנת 2000 נפרדו דני ועדינה, והוא נסע למסע שורשים נוסף ולביקור משפחתי בניו זילנד ובאוסטרליה. שם פגש את אן שהייתה לבת זוגו, ובשנת 2003 נולד להם בן – אייזיק.

דני, גבר כריזמטי שרמנטי, נאה מאוד ושובה לב, בלט בצחוקו הסוחף ביכולת להתחבר לנפש הילד שבתוכו, בכישרון אומנותי ובידי זהב. תמיד ביטא מחשבה חופשית, נטולת כבלי מוסכמות חברתיות. הוא חי את חייו על פי אמונתו ואהב את החיים.

את הגיגיו הפילוסופיים העלה על הכתב, ובהם טקסט שכתב בתחילת שנות האלפיים: "אני רוצה לכתוב על מקום שבו אני פסל, ופסלתי את כל האפשרויות לפסול פסלים. אני רוצה לכתוב על מקום שבו יצירתי, ברגע שהיא מוארת, נעלמת, וברגע שהיא נשכחת, היא נראית. אני רוצה לכתוב על מקום שבו להיות זה לא להיות, ולא להיות זה להיות. אני רוצה להיות באי-קיום. אני רוצה להיות עומד כאשר אני יושב, ולשבת כאשר אני יושב. אני רוצה להרגיש טוב בלי סיבה ולא להיות בדיכאון. זו למידה. איך אני יכול לכתוב על דבר שאני לא רואה אבל קיים, ואיך אפשר לא לכתוב על דבר שאינו קיים אבל אני רואה אותו".

בשנת 2003, לאחר שנפרד מאן, חזר ארצה. כעבור שנתיים אובחנה בגופו מחלת הסרטן, ובעקבותיה איבד את כושר הדיבור ויכולותיו המוטוריות הלכו והצטמצמו. כל משפחתו התגייסה לסייע בטיפול בו, והוא הוכר כנכה צה"ל בשל הצלילות בנחל הקישון המזוהם במהלך שירותו הצבאי.

בשנת 2006 נישא בשנית לרעייתו עדינה. יחד שכרו דירה מונגשת שתתאים לצרכיו הרפואיים ועיטרו אותה ביצירותיו. למרות המגבלות הפיזיות הקשות המשיך ליצור, ותערוכה של יצירותיו אותה אצרה רעייתו עדינה הוצגה ב"בית האמנים" בתל אביב. אף שלא דיבר, נוכחותו הייתה חיונית, ובשיחות הגיב באמצעות עיניו, בהנהון, ובביטוי של מילים קצרות.

דניאל אייל דייויס נפטר ביום כ"ד באב תשע"א (24.8.2011). בן שישים ואחת וחודשיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין רמת השרון – מורשה. הותיר אישה, שני בנים, ובת, ואחות.

המשפחה שוקדת על הוצאת ספר ותערוכה של יצירותיו, אשר יוצגו במרכז הקרמיקה "בית בנימיני" בתל אביב באביב 2023.