בת רחל ודוד ביטון. נולדה ביום הכיפורים, י' בתשרי תשל"ט (11.10.1978) בבית החולים "קפלן" שברחובות. אחות לטירנה אפרת, טלי, חפצי ומשה.

הדסה גדלה במושב בית עזרא שבמישור החוף הדרומי והתחנכה לאהבת ישראל, התורה והמצוות. את השכלתה רכשה בבית הספר היסודי "רגבים" שבמושב אמונים ובתיכון האזורי "באר טוביה", שם למדה בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה. היא הייתה הילדה שכל הורה מצפה לה: יפהפייה ועדינה, אוהבת סדר וניקיון, חברותית, מלאה בנתינה, בטוב לב ובאהבת הזולת, מוקפת תמיד בחברות טובות ואהבה לארח אותן בביתה כיד המלך. מורותיה סיפרו על תלמידה מצטיינת, מתמידה ומשקיעה שהתנהלה תמיד בשקט, בצניעות ובענווה; ישרה, טובת לב ויראת שמיים – דוגמה ומופת לכולם.

עם סיום לימודיה, בשנת 1997, התנדבה לשירות לאומי בתחנת כיבוי אש באשקלון. במשך שנתיים נתנה את כל כולה והרגישה משמעותית, נחוצה ותורמת.

בשנת 2000 החלה את דרכה במשטרת ישראל כאזרחית עובדת משטרה בלשכת מפקד תחנת קריית מלאכי שבמחוז הדרום. הייתה אהובה ומוערכת, והוחלט כי תמשיך את דרכה בארגון כשוטרת מן המניין.

ב-15 ביולי 2012 התגייסה הדסה למשטרת ישראל, והמשיכה לשרת בתחנת קריית מלאכי כמש"קית (מפקדת שאינה קצינה) באגף משאבי האנוש. "הדסה הייתה עמוד התווך של התחנה," סיפרו חבריה ועמיתיה, "היא הייתה אהובה על כולם וכולם היו סביבה. היא דאגה לכל אחד מהשוטרים, הייתה זמינה לתת מענה והתאמצה רבות על מנת להשיג את מבוקשם."

הדסה נישאה לבחיר ליבה עמוס (עמי) מכלוף, והם בנו את ביתם במושב הולדתה, בית עזרא. באפריל 2010 נולדה בתם שירה. הייתה אשת חיל, בת זוג ואם למופת, ושימשה לבתה לא רק אם, אלא גם חברה קרובה. בעבודת שורשים שהכינה שירה, תיארה את יחסיהן: "הקשר עם אימא היה מאוד חזק, כל הזמן טיילנו ביחד, הלכנו לקניות ביחד והיינו עושות הכול ביחד."

ערך המשפחתיות היה נר לרגליה של הדסה. בד בבד עם טיפוח המשפחה שהקימה, הייתה מחוברת בעבותות למשפחתה הגרעינית, גרה לצד אימה ולצד המשפחה המורחבת, התעניינה במתרחש אצל כל אחד ואחד והקפידה על הלכידות המשפחתית. "היית לי אימא שנייה," כתבה אחייניתה, "מילדות דאגת לי, לקחת אותי איתך לכל מקום, שמרת וטיפלת. וגם כשכבר גדלתי, התחתנתי ונולדה לי ילדה משלי, לא הפסקת לעזור." כתבו בני המשפחה: "נזכור איך תמיד אירחת את כולם, ראית את הטוב בכולם ובכל מצב, דאגת שנהיה מאוחדים, מגובשים, שנטייל ונשמח ונהנה מהחיים."

הדסה הייתה אישה חייכנית, אופטימית, אשת שיחה קשובה ומכילה, כתובת לכל פונה והיחידה שידעה להרגיע כל סערה, חברה אמיתית שהיא כאחות. "בשבילי," כתבה שמחה, חברתה הקרובה, "תמיד היית האור של גן העדן שהפך את חיי לזוהרים." אהבת הבריות שניחנה בה אפיינה את יחסה וגישתה לכל מי שנקרה בדרכה; "היא הייתה הכול מהכול לכולם," כתבה חברתה, "לא פסחה על אף אדם, תמיד התייחסה והקשיבה לכל אחד ואחת." עמיתיה במשטרה תיארו את יכולתה לראות כל אדם בגובה העיניים, סיפרו על נאמנותה חסרת הפשרות ועל מקצוענות ללא רבב. דבריה תמיד נאמרו בנחת, בנועם ובשלווה, מתוך שיקול דעת וביטחון פנימי. "את היית אדם מיוחד ובכל אחד מאיתנו נגעת," כתב אחד מהם, "טיפלת בכל בקשה באופן אדיב ונעים ותמיד התייחסת לכל שאלה, בעיה או סתם רצון לשיחה ונתת לכך מקום, יחס ודאגה. תודה על הכול, הדס היקרה, יש לי כלפייך הערכה גדולה."

יכולת הנתינה של הדסה חצתה את גבולות התפקיד, ומקורביה העידו כי עסקה גם במתן בסתר לנזקקים ובמעשי התנדבות. "אישה אצילת נפש ונדירה," כתבה חברתה, "תמיד עם חיוך, תמיד עם חמלה."

בשנת 2020 חלתה הדסה בסרטן. היא נרתמה למערכה, הרגיעה את בני משפחתה, ועשתה הכול כדי למנוע מבתה צער וכאב ולאפשר לה להמשיך בחיי שגרה. לרגע לא האמינה שתובס. "הבטחת לי שזה כבר לא כמו פעם," כתבה אחותה, "אמרת שתעברי כמה טיפולים וזהו. האמנתי לך, כולנו האמנו!"

גם בהתקדם המחלה, ולמרות מצבה שהלך והחמיר, הפגינה חוזקה ואיתנות, ובין טיפול לאשפוז המשיכה לעבוד מהבית, לדאוג לרווחתם של השוטרים, לעזור ולענות לכל פנייה. כהרגלה, לא זנחה גם את בני המשפחה. "היית הראשונה לחכות לי כשחזרנו מבית החולים ביחד עם רומי," כתבה אחייניתה, "ולמרות שבאותה תקופה כבר מאוד כאב לך לא ויתרת – ואת המקלחת הראשונה של רומי את עשית."

מאבקה של הדסה במחלת הסרטן היה ממושך והרואי ולמרות סבלה העצום, המשיכה לשמור על רוח טובה. "האשפוז האחרון היה מלווה בכאבים ובייסורים נוראיים," שחזרה אחותה, "אך עם זאת ידענו גם לצחוק ולשמוח ואפילו לרקוד. בלילות הלבנים שעברנו רקדת וצחקת – גם אם זה היה מהמיטה. תמיד האמנת שזה זמני ואת תתאוששי ותחזרי אלינו."

עד רגעיה האחרונים נלחמה הדסה כלביאה, מלווה ועטופה בבני משפחתה האוהבים ובחברותיה הקרובות, עד שהוכרעה.

רב-סמל בכיר הדסה מכלוף נפלה בעת שירותה ביום ט"ז בתמוז תשפ"ב (15.7.2022). בת ארבעים ושלוש בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין שבבית עזרא. הניחה אחריה בעל, ילדה, אם, שתי אחיות ואח.

ספדה לה בתה שירה: "אימא, אני רוצה להגיד לך שאת האימא הכי גיבורה. נלחמת עד הרגע האחרון... אני גאה בך אימוש שלי. אימא לוחמת שלי, אני תמיד אזכור אותך, עד שאעלה אלייך. כרגע את סוף סוף נחה אחרי כל הסבל שעברת. תנוחי על משכבך בשלום, אני אוהבת אותך עד אין-סוף."

הספדה של אחותה חפצי: "אחותי האהובה, את היית האור שלנו. היית אישה לתפארת ואימא מסורה שעוטפת, מחבקת, דואגת, ולא מחסירה דבר. גם בעבודה נתת את כל כולך, מוסר העבודה אצלך היה מאוד גבוה, תמיד דאגת לכולם והיה אכפת לך מכל שוטר ושוטרת, היית אהובה על כולם. ... היית המשענת וה'כותל' שלי, סיפרתי לך הכול – תמיד הקשבת וידעת להגיד בדיוק את המילה הנכונה. ובעיקר חזרת שוב ושוב על המשפט, 'הכול הבל הבלים, רק בריאות זה מה שחשוב', ובאמת האמנת בזה. הסבל נמשך ונמשך ואת היית חזקה כל כך ולא רצית לוותר. נלחמת בכל הכוח, אך בסוף המחלה הארורה ניצחה אותך. נוחי על משכבך בשלום."

ספד לה סגן-ניצב אברהם מבורך, מפקד תחנה קריית מלאכי: "ביום שישי עצר הלב הפועם ונשבר אחד מעמודי התווך של משטרת קריית מלאכי. הדסה שלנו איננה עוד. מספר שעות לפני לכתך עוד הספקתי לעמוד לידך, אך לא שיערתי שזאת הפעם האחרונה שאראה את זיו פנייך. האופן בו בחרת לגעת באנשים וליצור יחסים עם הזולת ודרך התנהלותך מלמדים שמימשת הלכה למעשה את דברי קוהלת: 'טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו'. יצקת תוכן לחייך והותרת חותם בכל אדם שהכיר אותך. מורשתך והערכים שאפיינו אותך ימשיכו ללוות אותנו. יהי זכרך ברוך."

כתבה אחותה, במלאות שנה ללכתה של הדסה: "כמעט שנה חלפה בלעדייך, והכאב אינו מרפה. נותרו רק הזיכרונות, הם עמוק בתוכנו ובליבנו וגם כשאינך כאן את איתנו בדרך זו או אחרת. אנחנו מתגעגעים מאוד לחיוך, לצחוק, לחוש ההומור הנפלא שלך ולדמותך המקסימה. תמיד ידעת לאהוב, ידעת לחיות ואהבת את מה שהחיים נתנו לך. לכל אחד כאן יש משהו ממך, וזאת המתנה שהשארת לנו. תודה על טוב ליבך, על האהבה שהענקת לנו, על החברות, על הנתינה, על רוחב הלב שאפיין אותך, על החותם שהשארת פה ועל מה שהיית עבור כל אחד ואחת. האהבה שהרעפת על סובבייך עדיין עוטפת אותנו בחום, מחבקת אותנו בעוז ונוגעת בנו."

שוטרי תחנת קריית מלאכי, שעם חלקם הלכה הדסה יד ביד במשך שנים רבות, החליטו להנציחה בחדר דיונים שנקרא על שמה. בטקס חנוכת "אולם הדסה" אמר מפקד התחנה: "היכולת שלנו לגרום להדסה להמשיך לחיות למרות שהיא לא איתנו היא אחת: לחקות את מעשיה הטובים, לשמר את מורשתה ולהדהד את הערכים שאפיינו אותה."

באותו מעמד נשאה דברים חפצי, אחותה: "באולם זה שבו יתקיימו אירועים מסוגים שונים תמיד תהיי נוכחת, תקבלי את האורחים כמו שרק את יודעת – בחיוך, באהבה ובזרועות פתוחות, עם האנרגיות הכל כך טובות שלך. תמשיכי להיות כאן חלק בלתי נפרד ותראי את כולם מתכנסים יחד, מחייכים, מתחבקים, לומדים, מחכימים ומקשיבים זה לזה. את נוכחת, מלווה ומכוונת, צופה ומתבוננת, עוטפת אותנו בקרן אור חמימה, רכה ונעימה, ושומרת עלינו מלמעלה."

ב-19 בדצמבר 2022 הוקדשה לזכרה צעדת "סובב לכיש לזכר הנופלים", צעדה שנהגה להשתתף בה בקביעות עם חבריה במשטרה.

בט"ו בשבט תשפ"ג, במסגרת אירוע נטיעות לזכר הנופלים שערכו תחנת קריית מלאכי ומרחב לכיש של המשטרה, נטעו בני משפחתה עץ לזכרה, וחילקו למשפחות השכולות שיח הדס. "אחותי הדסה האהובה," אמרה אחותה, "שמך כשם שיח ההדס, הנותן ריחו, שהוא אחד מארבעת המינים עליו מברכים כשמברכים על מיני בשמים. כנאמר בפתגם, פירותייך מעידים עלייך."

במאי 2023 ערכו עיריית קריית מלאכי בשיתוף עם תחנת המשטרה טורניר קט-רגל לזכרה, שלקראתו הוכנו חולצות ועליהן מילות השיר "חזקה מהרוח" של אסתַר שמיר: "היא הייתה חזקה מהרוח, היא הייתה חזקה מסופה".

הדסה מונצחת בבית עזרא באנדרטה לחללי המושב. דף לזכרה מופיע באתר "גל-עד" לזכרם של חללי משטרת ישראל, והיא מונצחת באנדרטה במכללת המשטרה בבית שמש.