בת שוש ואורי. נולדה בט' בחשוון תשל"א (8.11.1970) במושב כפר הס. בת בכורה, אחות לקרן וגל. שמה ניתן לה על שם עצי ההדר, שריחם ופריחתם כה אהובים על הוריה.

הדר גדלה בכפר הס והתחנכה בבית הספר היסודי האזורי בתל מונד ובתיכון קרית החינוך ע"ש דוד בן גוריון בעמק חפר (רופין), שם סיימה שתים-עשרה שנות לימוד. אהבה את המקצועות הריאליים אך גם אהבה אמנות, ציירה וכתבה להנאתה.

היא בורכה ביכולת ביטוי. כך כתבה ב-1982 לאביה, שיצא למלחמה בלבנון: "מלחמה זה לא משחק, מלחמה זה לא חלום / מלחמה זה מציאות וזה ממש אסון".

לאורך שנות לימודיה הייתה הדר פעילה בתנועת "הנוער העובד והלומד", כחניכה ובהמשך כמדריכה בכפר הס. מדריכה מכוּרה לתנועה, רצינית ויסודית שהשקיעה את נשמתה בפעולות, כדברי אימה. היא גם ארגנה אירועים ביישובה, וזכתה על כך לברכות ולמחמאות.

הדר הייתה ילדה טובה וממושמעת. צנועה בעשייתה הברוכה לאורך כל השנים וכך גם בלבושה. ילדה של נתינה וחברות. כיבדה את הוריה ועזרה רבות במשק החקלאי המשפחתי – גידול מנגו ופרחים - ובייחוד כשאביה נקרא לשירות מילואים, וזאת בלי לזנוח את ההשקעה בלימודים ובהדרכה. בילדותה מערכת היחסים הייתה טובה עם אחיה הצעירים וככל שבגרו היחסים היו חבריים וקרובים ביותר.

כך כתבה הדר, בהיותה בתיכון: "היה פשוט אתה עצמך... להיות אמיתי ולא צבוע גם כשאתה פגוע. לא חייבים להיות בסדר עם כולם, לא מוכרחים לאהוב את כל העולם, רק אל תשקר ואל תאמר, כי אחר כך תצטער ותאבד חבר".

"ילדת ארץ ישראל היפה", תיארה האם. הדר אהבה לטייל ברגל בכל רחבי הארץ, לאורך השנים "חרשה" את הארץ לאורכה ולרוחבה ובמיוחד אהבה את המדבר ודרום הארץ.

חודשים אחדים לפני גיוסה הכירה בכפר הס את אדי, שהגיע למקום כמתנדב מעמותת יתומי חיל הצנחנים, ואהבתם פרחה. שבוע לפני גיוסה בילתה איתו בטיול בטבע.

לקראת גיוסה לנח"ל התנדבה הדר לשנת שירות במסגרת תנועת המושבים. את המחצית הראשונה של השנה החלה הדר בגרעין "מֵישב" במושב כמַהין בנגב, בגבול מצרים. הדר נהרגה בתאונת דרכים שלושה שבועות לאחר שהחלה את שנת השירות בנח"ל. את המחצית השנייה שתוכננה להתבצע במהלך השירות הצבאי, הדר לא זכתה לעשות .

תיארה אחותה: "בימי שישי נכנסת הביתה עם אדי אחרי שחזרת משבוע עבודה בכמהין והחיוך התמידי שלך על הפנים. לבושה ג'ינס משופשף וגופיה זרוקה, עם תיק גדול על הכתף, סנדלים וצמיד על הרגל, והחיוך. כל כך שמח, כל כך מאושר".

בקיץ 1989, במסגרת שנת השירות, התבקשה הדר להכין ערב תרבות לגרעין, ובחרה את מיקום האירוע – בריכת השחייה של היישוב השכן, קדש ברנע. ביום רביעי 2.8.1989, בדרכם למקום אירעה תאונה, הרכב התהפך והדר נפצעה באורח אנוש. היא הועברה לבית החולים בתל השומר שם נפטרה אחרי יממה.

שוחרת הדר מגן נפלה ביום ב' באב תשמ"ט (3.8.1989). בת תשע-עשרה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בתל מונד. הותירה הורים, אחות ואח.

הדר תכננה לחתום על כרטיס "אדי" אך לא הספיקה. הוריה כיבדו זאת ותרמו את איבריה, אשר הצילו חיי כמה חולים. נושא תרומת האיברים עדין לא היה שגור בעת התרומה.

כתבה האם: "הדר הייתה ילדה של נתינה – היא נתנה ועזרה בבית ובמשק עם נתינה המלווה בהרבה אהבה להוריה ולאחיה, נתינה של אהבה, חיבוק ועזרה. נתינה למדינה... נתינה לחברה – באדמת המדבר הפראי האהוב עליה, במקום שכל כך האמינה בהקמתו קיפחה הדר את חייה כתוצאה מחוסר זהירות ורשלנות, ספגה אדמה טרשית את דמה במקום הנפלא הזה כמהין, במקום שהדר בקושי הספיקה לחוות את עוצמתו וליהנות מיופיו. שם הסתיימו חייה ואדמה זאת קיבלה לתוכה נעורים, פשטות וכנות".

כתבה האחות קרן: "כל כך מתגעגעת אלייך, כל כך חושבת עלייך, כל כך רוצה אותך פה, איתנו... גם עכשיו שאני יושבת בחדרי אני רואה אותך מחייכת אלי מהתמונות כאילו את כאן איתי. וזה כל כך קשה וזה כל כך עצוב להיזכר בך שוב ושוב דרך התמונות. למה את לא כאן איתנו?"

שוש כתבה "קינת אם": "על השאלות אני הרי יודעת היטב לענות / אך לזעקות האילמות אין לי תשובות / ... מדוע אצלי רק הדמעות זולגות / הגוף רוטט והכאב נשאר חונק / הזעקה אינה באה לידי ביטוי / והיד נשארת קמוצה ולא מכה. / אבל אני הרי כל כך הרבה דברים לא מבינה / אז גם את זה אפשר להוסיף לרשימה".

ועוד כתבה האם את השיר "טיפות נושרות": "טיפות של מים משמים / עננים שחורים כפליים / גשם קר, אפור / כמה טוב לי באפור שחור. / הדמעות זולגות כמים / העיניים כמו שמים / ובפנים גשם קר, אפור / ולי כל כך מתאים שחור.

עיגולים שחורים מתחת העיניים / הם כמו העננים שבשמים / רק מאגרים דלים יותר / מתחדשים בלי קשר לעונות השנה. / הם כהים אחרי לילה בלי שינה / וחלומות... על ילדה שהייתה ואינה".

שמונה שנים אחרי נפילת הדר כתבה אחותה קרן, בהיותה בטיול בקולומביה, מילות געגוע לאחותה: "התעוררתי הבוקר למציאות קשה, יום הולדת עשרים ושבע לילדה... כשהלכת מאיתנו היית יפה / היית פרח שצמח מהאדמה. / את הפרח עקרו – האם הוא נבל? / האם בן תשע-עשרה נשאר ולא גדל? / זה לא הגיוני, הרי לפי התאריך הפרח היום צריך להיות ממש גדול / הרי לא הגיוני שפרח כזה ייבול".

אדי, חברה האוהב של הדר, כתב: "כל שנותר הוא טבע רגיש / עדיין יפה, מושך ומחבק / טבע שנותן טעם וריח, טבע מחזק / טבע פשוט ומורכב / טבע שהוא עולם / טבע שהוא הדר".

המשפחה הפיקה את ספר הזיכרון "בשבילי הדר".

בשנת 2013, הכין ניב, בנה של קרן ונכדם של שוש ואורי, עבודה במסגרת תוכנית "הקשר הרב-דורי" בבית ספרו ובה סיפר על דודתו: "הדר, הדודה שלא הכרתי".