בת ציפי ויהודה בכר. נולדה בט' באדר א' תשל"ח (16.2.1978) בפתח תקווה. אחות קטנה לגל ואחות גדולה לדניאל.

הילה גדלה והתחנכה בעיר פתח תקווה ולמדה בתיכון "בן-גוריון" בעיר. מצעירותה גילתה כישרון טבעי לתחום האמנותי. היא אהבה לשיר, לחקות אנשים, להצחיק ולרקוד וכך הייתה לב השמחה בכל מפגש משפחתי וחברתי. כילדה מלאת שמחת חיים ואהבה לאמנויות הבמה התמידה בחוגי ריקוד כמו גם בחוגים אחרים, הייתה סקרנית ללמוד ולדעת דברים חדשים. הילה הייתה חניכה בתנועת נוער, רקדה בלט במשך שתים-עשרה שנים וניגנה על אורגן.

ציפי, אימה של הילה מספרת כי היא הייתה הילדה הכי מאושרת שיש. כל הזמן צחקה, אהבה לרקוד ולשיר, אהבה את בית הספר ותמיד הייתה מוקפת בחברות. הייתה לה ילדות מאוד מאושרת והאושר שלה סחף את כל מי שנקרה בדרכה. הילה אהבה את יפי החיים וכתלמידה שקדנית וחרוצה הקפידה לשמור על היופי הזה בכל מעשיה. מאז ילדותה, השאיפה לשלמות אפיינה את מעשיה. כשלקחה על עצמה משימה ביצעה אותה במקצועיות, בשלמות ומכל הלב. הפרפקציוניזם אפיין אותה בבגרותה בתיכון, כחיילת, כסטודנטית וכקצינה במשטרה.

אחד החלומות של הילה, סיפרה האם, היה שאימה תביא לה אחות קטנה. בקשותיה הפכו להפצרות, אליהן הצטרף אחיה גל וביום בהיר עשו השניים מעשה שהכריע את הכף: הילה הכינה הצהרת התחייבות הדורה ומקושטת על בריסטול גדול ותלתה אותו בסלון הבית. בהצהרה זו התחייבו שני הילדים לעזור לאם לטפל בתינוקת החדשה ולעשות כל שיידרש, ובלבד שתיוולד להם אחות. ואכן כשנה לאחר מכן נולדה אחותה הקטנה דניאל, בהפרש של שתים-עשרה שנים וחצי מהילה, וההתחייבות קוימה - דניאל הייתה בבת עינה של אחותה הגדולה, שמגיל צעיר האכילה, חיתלה, וטיפלה בה במסירות אין קץ.

הילה הייתה "ילדת בית" - אהבתה, מסירותה ומחויבותה לאחיה, להוריה ולמשפחה המורחבת היו יוצאי דופן. מעל כל אלה, בלט הקשר עם אימה ציפי. החברות המסירות והאהבה בין השתיים לא ידעו גבולות. את אותם מאפיינים של אהבה ומסירות אין קץ הילה הביאה לכל מערכות היחסים בחייה. כחברה, היא היוותה מקור ליכולת נתינה אינסופית, אוזן קשבת, ישרה וישירה ומפרגנת בכל מצב. הילה הייתה האור לכל מכריה.

הילה התגייסה לצה"ל בשנת 1996 ושירתה כמדריכה במוזיאון חיל האוויר בחצרים. משפחתה מספרת כי הייתה לה גאוות יחידה והערכה מיוחדת למקום זה. חברותיה לשירות הצבאי הפכו לחברות נפש ובנות בית למשפחתה גם לאחר השירות.

זמן קצר לאחר שחרורה מצה"ל החלה ללמוד משפטים במכללת "שערי משפט". בהמשך סיימה בהצלחה גם את לימודי התואר השני במשפטים. בשנת 2002, תוך כדי לימודי התואר השני שלה, התגייסה עורכת דין הילה למשטרה.

הילה נישאה למייקל פישר, גם הוא שירת במשטרה. השניים הקימו את ביתם בהוד השרון. בשנת 2006 נולד הבן הבכור, יובל.

בשנת 2008, אחרי שסיימה תואר שני במשפטים בהצטיינות, יצאה לקורס קציני משטרה. למרות הריונה השני והקשיים הכרוכים בכך לא ביקשה הקלות ואף בחודשים מתקדמים להריונה ישנה על מיטת שדה, כיתר פרחי הקצונה.

בשנת 2008 נולדה הבת, ירדן. הילה הייתה אישה אוהבת ומסורה לבעלה ואם מדהימה לילדיה. הילדים היו מרכז עולמה, היא אהבה אותם אהבת אין קץ ודאגה לשלומם, לבריאותם ולאושרם.

שירותה של הילה במשטרה כלל תפקידים רבים, בהם חוקרת ביאחב"ל (חקירות בינלאומיות), תובעת וקצינת הדרכה במרחב שרון. היא הייתה קצינה אהובה, מקצועית ומוערכת, שתמיד השרתה אווירה נעימה על סובביה. על עבודתה במשטרה אמרה "הנשמה שלי מלאה כי אני עוזרת לאחרים".

מפקח משנה הילה נפלה בעת מילוי תפקידה בכ"ד בתשרי תשס"ט (23.10.2008). היא ושני ילדיה נרצחו בביתם על ידי אבי המשפחה, שאחר כך התאבד.

לאחר נפילתה הועלתה לדרגת מפקח.

בת שלושים בנופלה. הילה הובאה למנוחות בבית העלמין נווה הדר בהוד השרון יחד עם ילדיה, יובל וירדן. הותירה אחריה הורים, אח ואחות.

כתבה אימה: "הילה שלי, הילה של אבא, הילה של גל שמעולם לא קרא לך הילה, אלא רק 'ללי' ו'נסיכה', הילה של דניאל, שהיית לה אחות, אימא וחברה הכי טובה, הילה של יובל וירדני, הילה של כולם.

כבר עברה שנה ואת לא כאן. את - הכוונה אלייך הילה, יובלי וירדני, הייתם כאחד. כבר עברה שנה, ואני עדיין מצפה ומחכה להתעורר ולהבין שזה רק חלום. אומנם חלום בלהות, או רק תעתועי הדמיון המטורף. אני יושבת שעות בחוץ וממתינה, שתפתחי את הדלת וקולך ישמע – 'אימוש אנחנו כאן!' כמו תמיד כל יום באותה השעה. ואני, אחרי החיבוקים, הנשיקות והנשנושים, לאחר יום עבודה, שואלת בעדינות – 'הילה אולי תלכי רק לשעה הביתה?' ואת כתמיד בחיוך גדול עונה, 'אימא, הבית זה את! ואני בבית לא?!' ולתשובה כזו אני כבר לא משיבה...

הילה יובלי וירדני, תחזרו אני כאן. הבית כאן לא בשדה הפתוח, תנו לי בבקשה להתעורר מחלום הבלהות הזה. אוהבת כמו שרק אימא יכולה לאהוב, ובמיוחד אתכם".

האם כתבה שיר לזכרה: "הילה, את הכוכב המאיר את דרכי הביתה/ ואת תלתלי הזהב של החמה/ את לובשת לבן בחלומות/ ותמיד כל כך מרגיעה// ואני לא מבינה איך אפשר להתקיים פה בלעדייך הילה/ ואיך יום רודף יום אל השגרה/ אם רק היית יודעת כמה את לי חסרה/ עולם בו את אינך/ הוא עולם שאני לא רוצה בו/ זה לא אותו עולם/ אם אין בו את צחוקך, את טוב ליבך// וקולות הילדים הולכים ומתרחקים ממני/ יובלי לא קורא יותר בשמי/ וירדן הקטנה, האם היא דומה לך?/ האם הם עוד זוכרים אותי?/ ובדמיוני אני יודעת שהם איתך/ ומקווה שיש מקום טוב יותר/ בו אתם חיים יחדיו..."

ספדה חברתה, ציפי: "הילה - יפה כמו פרח. מבפנים ומבחוץ. הילדה הכי טובה. הקצינה הכי טובה. הבת הכי הכי טובה. הגיסה הכי טובה. האחות הכי טובה. כן, אחותי שלי. מעולם לא הסכמת שנגדיר עצמנו כ'חברות'. תמיד אמרת 'אני וציפקה – אחיות'. אף פעם לא היינו צריכות לדבר יותר מדי. די היה להביט זו לזו בעיניים. האימא הכי הכי טובה. כאילו נולדת להיות אימא. תמיד יובלי, ואח"כ ירדני הקטנה באו לפני כל צרכייך. התמוגגת מהם. אהבת אותם. נתת להם. ללא לאות ... הילה, ההוויה שלך כל כך מוחשית. דמותך האצילית, פנייך המחייכות אלי. האור הקורן ממך. הרוחניות שבך ..."

בטקס הנצחה להילה ספד לה המפקח הכללי של המשטרה, רב-ניצב יוחנן דנינו: "יצא לי להכיר אותה היטב, היא התייעצה איתי לגבי דרכה בחיים, איך ומה לעשות, למדתי להכיר אותה ואת האיכות שבה. אומרים 'קצינה מצטיינת', זה ללא ספק נכון, אבל את האיכויות שלה קשה לפרט או לתאר, מי שיצא לו להכיר אותה יודע על מה אני מדבר. אין מישהו שהסיפור לא נגע בליבו, גם מי שלא הכיר אותה, אבל כל מי שהכיר נושא את זה בחיקו תמיד. הייתה לי זכות גדולה להכיר אותה".

מיכל אהרונוב בן רעי, חברת נפש של הילה מאז ימיהן בצבא, כתבה: "היית ותמיד תהיי עבורי מקור האהבה, הטוב והשלמות... בכל חלק חשוב היית בחיי, היית שם, תמכת, הבעת את דעתך הנחרצת, לעיתים עד כדי בכי והיית אומרת 'את אחותי, עבורך אני רוצה הכי טוב' כמו שרצית עבור כולם. והענקת לי כל כך הרבה מתנות בחיי, כשכל הזמן עצם היותך זו הייתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש לי... נערמות תמונות וזיכרונות מכל קצוות עולם איתך וישנה תמונה שבה נפצעתי ואת טיפלת בי, החזקת אותי ולא הסרת את עינייך ממני עד שנרדמתי. כזה אדם היית, דואגת לכולם, שלכולם תמיד יהיה טוב ובייחוד לילדייך. היית אימא בכל רמ"ח אברייך וכל כך נהנית מזה, בהריונות, בלידות, בטיפול ובדאגה להם. אני מאמינה שגם עכשיו את עמם, שומרת עליהם באצילות, אותה אצילות המייצגת את האמת שבך תמיד".

מיכל החליטה להקים את "מעגל נשים" בנתניה והסביבה לזכרה של הילה. היא רצתה שכל העולם ישמע על הילה שלה, לכן בחרה בארגון עולמי והפכה עולמות כדי שהארגון הזה יסכים שהמעגל ייקרא על שמה - וכך המעגל בנתניה הוא היחידי בעולם שנקרא לזכר מישהו. מיכל הקימה מפעל עצום של נתינה לזולת, מפעל אדיר שעושה טוב לאחרים. "בכל מקום אליו הגיעה", סיפרו חברות המעגל, "סיפרה את סיפורו של המעגל וסיפרה על חברתה האהובה. אי אפשר היה שלא להתאהב... גם במיכל וגם, דרכה, בהילה..." כהמשך לפעילות השוטפת הוחלט בארגון "מעגל נשים" בנתניה להקים את "בית הילה", בית למשפחות שסובלות מאלימות במשפחה. פעילות הארגון והקמת הבית נמשכת במלוא המרץ גם לאחר שבמחצית 2017 נפטרה המייסדת מיכל.

להנצחת הילה ושני ילדיה משפחתה מעניקה מדי שנה שלוש מלגות לתלמידים במכללת "שערי משפט" שבה היא למדה. המלגות מוענקות באירוע מיוחד בשיתוף משטרת ישראל.

הילה מונצחת באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש ובאתר "גלעד לזכרם" של המשטרה. כן הוקם אתר זיכרון לאם ולשני ילדיה - "לזכרם של אהובינו הילה, יובל וירדן בכר", המכיל מכתבים, סרטונים ושירים לזכרם ומרכז את הפעילויות הנעשות להנצחתם.