בתם של מזל וניר אריאל. נולדה ביום א' בכסלו תשס"ו (2.12.2005) בקריית גת. אחות צעירה למאיר.

הילה גדלה והתחנכה בקריית גת, ילדה נבונה ובעלת תושייה. למדה בבית הספר היסודי "משואה" על שם יוסף שלום ובבית הספר העל-יסודי "אורט שלאון תעופה וחלל" בעירה. כתלמידה בלטה בשמחת החיים שלה, והודות ליכולת ההכלה הגבוהה שלה התחברה בקלות עם תלמידי החינוך המיוחד בבית ספרה – הקשיבה להם, עודדה אותם והעניקה משענת עד לרגיעה.

הילה, ילדה ונערה חייכנית מלאת חן וקסם אישי, חדווה, מרץ ומשובת נעורים, הפיצה אור ושמחה לכל עבר וניסתה למצות את החיים. שופעת טוב, בורכה בחמלה, ברגישות, ביכולת הכלה, באכפתיות, ברוחב לב ובנתינה. בדרכה המיוחדת ידעה לגשת ולסייע למי ששידר מצוקה. חברים וחברות הקיפו אותה, היא נגעה ברבים בכל גיל והייתה אהובה על הכול.

ביום 22.7.2024 התגייסה לצה"ל – המתגייסת הראשונה בשכבה שלה. לאחר שעברה את תהליך החיול בבסיס "מיטב", עלתה על אוטובוס לכיוון בסיס טירונות בצפון. בשל טעות בשיבוץ נשלחה חזרה לביתה והתבקשה לשוב ללשכת הגיוס שלושה ימים לאחר מכן כדי להתחיל טירונות בבסיס "ניצנים".

יומיים לאחר מכן היא נהרגה בתאונת דרכים בכביש 35, בין צומת גבעתי לצומת ברכיה.

טוראית הילה חייא נפלה בעת שירותה ביום י"ח בתמוז תשפ"ד (24.7.2024). בת שמונה-עשרה בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית גת. הותירה הורים ואח.

לאחר נפילתה הועלתה לדרגת רב-טוראי.

כתבה אימה בימי השבעה: "הילה שלי, הילה אהובה שלי, הילה – הילדה שכולם אוהבים ... כמה דברים טובים אני שומעת עליך מאנשים שנכנסים ויוצאים מהבית של סבתא וסבא, הבית שכל כך אהבת להיות בו. תמיד פיזרת מהאור ומההילה שבך לאחרים. את תהיי חסרה לי מאוד מאוד, אני אגיע אל בית העלמין כל יום ויום ולא אשאיר אותך לבד, ילדה שלי. אני כבר מתגעגעת אלייך. אימא".

ספדה להילה אורית, היועצת בבית הספר שלה: "הילה אהובה ויקרה לי מאוד. אני מתקשה לעכל ולהאמין שאני כותבת עלייך בלשון עבר. כותבת לך הספד. זה לא נראה לי אמיתי, לא הגיוני ולא נתפס - הזוי שאני ניצבת כאן מול קברך.

"הילה, את בוגרת מחזור ל"ח של ביה"ס שלנו - אורט שלאון תעופה וחלל. לפני חודש סיימת י"ב, הייתה לך חופשה קצרה, עבדת, בילית, נהנית. ביום שני התגייסת, הראשונה בשכבה. דיברנו בווטסאפ שיתפת אותי שהייתה טעות בשיבוץ שלך. אני אמרתי לך שכל עכבה לטובה. מי שיער שהעכבה הזו הייתה להכי נורא שיכול להיות. את השיחה סיימנו בנימה אופטימית, כתבת: 'יהיה טוב'. היום היית צריכה לחזור לבקום ולהגיע לניצנים לטירונות. היית חיילת ליום אחד. אתמול קרה הנורא מכול.

קשה להאמין ולעכל שאת אינך.

"הגעת אלינו בכיתה י'. נערה מתבגרת טיפוסית, היה עלייך להסתגל למסגרת, לדרישות, היו פעמים שרצית להרים ידיים, אבל לא ויתרת, התאמצת, התגברת על הקשיים והצלחת. היו לנו הרבה שיחות, שיתפת מעולמך הפנימי, כשנכנסת לחדרי אהבת להסתכל במראה ולהביע דעה על המראה שלך. לא אהבת להצטלם, אבל יש לך הרבה תמונות סלפי שאת מככבת בהן.

"במסיבת הסיום היית בין המנחים של הטקס. היו לך חששות איך תעמדי אל מול הקהל: חששת שתתרגשי, תזילי דמעות. הגעת לחזרות, כדי להקנות לך ביטחון עשינו גם חזרה אישית, ואת עשית זאת בגדול. עמדת על הבמה בשמלת ערב יפה, באופן הכי מכבד הנחית את הטקס. היית מושלמת. התרגשתי איתך והייתי גאה בך.

"הילה, היית נערה מיוחדת שופעת טוב, רגישות, חמלה, נתינה, חן וקסם, אכפתית עם לב ענק, שמחת חיים ומלאה בחדווה ובמשובת נעורים. היית אהובה על כולם, מוקפת בחברים, שופעת מרץ ואנרגיות. בכל מקום בו היית הקרנת מאישיותך המאירה והקורנת, בכל מקום בו נכחת, הייתה הילה עצומה של אור סביבך.

"היית מצחיקה, היו לך התקפי צחוק שהדביקו בצחוק שלך את הסובבים אותך, היו לך מילים, משפטים שאפיינו רק אותך. המשפט האחרון שכתבת לי בווטסאפ: 'תודה לב שלי.' בכל פעם אני נכנסת לווטסאפ גוללת וקוראת את התכתובת בינינו מסתכלת על התמונה שלך ולא מאמינה.

"הילה, בחייך הקצרים הצלחת - זכית לגעת באנשים רבים צעירים ומבוגרים והם זכו בך, כל מי שהכיר אותך התחבר אלייך. אהבת את החיים ניסית למצות אותם, אבל לצערנו החיים שלך נגדעו כשהם עדיין לפנייך.

"החמצה עצומה שסיימת אותם כל כך צעירה. כמעט חודש חלף מאז לכתך ואני עדיין לא מעכלת. הלב נקרע, הלב דואב, הותרת חלל עמוק בלב. השארת אחרייך הילה ענקית. "בית הספר זכה בך כתלמידה. כולנו – הצוות, בוגרי מחזור ל"ח, החברים והחברות שלך כואבים, עצובים ומתקשים להאמין ולא מעכלים. דמותך, אישיותך, הזיכרונות, החוויות איתך והאור שבך ילוו את כל אחד ואחת מאיתנו לעד.

"הילה, תודה על מי שאת – תודה עלייך. ותודה על האמון שנתת בי. משתתפת בצער משפחתך ומייחלת שיהיה להם כוח להתמודד ולהמשיך את החיים בלעדייך".

ספד עוזי, מנהל התיכון בו למדה: "הילה הטהורה והקדושה, אחת המוזרויות היא לכתוב הספד או דברי זיכרון לתלמידה שלך. בנוהג שבעולם הצעירים סופדים לזקנים, ופה, אני כותב דברי זיכרון למי שעד לפני פחות מחודשיים עוד הייתה תלמידה שלי.

"הילה, הארת אותנו באחת, שימחת אותנו באחת, חייכת אותנו באחת, ועזבת אותנו באבחה אחת. ואיך לא נדאג ונכאב מלכתך? קורבנך הוא קורבן ציבור ואנו הציבור, צריכים לדאוג.

"נפטרת בגיל ח"י, בחודש תמוז, ביום ח"י. היית מלאת חיות, ממש כמו בשם משפחתך והשארת אותנו רק עם הילה. הילה שתאיר, שתשמש מגדלור לכולנו, אנשים נוער וטף.

"חיית חיים מלאים, התגברת על מכשולים שרובנו, אפילו המבוגרים, לא היו צולחים.

את לא אחת שתישכחי מהלב ואני בטוח שהנצחתך תהיה גדולה כמו חייך. לחייך הקצרים בעולם הזה הייתה משמעות. חיזקת המון תלמידים ומבוגרים. העלית חיוך בפני כל אחד. ברחת מהמצלמה של האחרים אך הנצחת את עצמך רק בדרך בה רצית.וכל פעם שביקשת ממני: 'עוזי, בוא נעשה בלוג' מעולם לא היססתי, כאילו ידעתי שאלו יהיו המזכרות ממך.

"פערת לי חור בלב מלא כאב. יהי זכרך הטהור והקדוש ברוך לעד".