בנם של רונית ומרדכי. נולד ביום כ"ו בכסלו תשס"ג (1.12.2002) בדימונה. אח ליסמין, הילה, ורד ושקד צוריה.

הלל גדל והתחנך בדימונה, למד בבתי הספר היסודיים "אלפסי" ו"עמיאסף", בחטיבת הביניים "מקיף דרכא ע"ש זינמן" ובתיכון "עתיד קמ"ג (קריה למחקר גרעיני)". ילד שמח וחייכן שתמיד ראה את הטוב בכל אדם ובכל מצב. תלמיד מצטיין ומנהיג מטבעו, אשר הוביל אחרים בפשטות, על ידי מתן דוגמה אישית.

נועה, מנהלת התיכון שבו למד, סיפרה עליו: "ילד שהוכיח לעולם מדי יום שאין דבר העומד בפני הרצון. בנחישות ובהתמדה, כבשת כל יעד שהצבת לעצמך. תמיד ראשון לעזור לכל מי שרק זקוק לעזרה, שותף פעיל בכל פעילות התנדבות, בתחרויות שהשתתפנו בהן, בטיולים. היה תמיד ראשון להגיע ואחרון לעזוב כדי שיוכל לעזור בהקמה ובפירוק, והכול מתוך יוזמה אישית, בענווה ובצניעות".

ספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו. כשהיה בן תשע, נרשם לחוג קראטה, התמיד באימונים כמעט עד הגיוס והיה קרוב מאוד לקבל חגורה שחורה. הוא השקיע רבות כדי להיות הטוב ביותר במה שהוא עושה וחש גאווה גדולה על התקדמותו בתחום. הצלחתו נבעה לא רק מכוחו הפיזי אלא גם מחוסנו המנטלי ומרגישותו הגבוהה, שאפשרה לו לראות ולהרגיש את מי שנמצא מולו, הן על מזרן האימונים והן מחוצה לו. נשאר להלל מבחן אחד אחרון לקבלת החגורה השחורה, אותו תכנן להשלים לאחר שחרורו מהצבא.

בנוסף לאימוני הקראטה, אהב מאוד לשחות, אך יותר מכול נהנה לרכוב על אופניו ובכל הזדמנות יצא לרכיבה ברחבי העיר.

מוריו, חבריו ובני משפחתו קראו לו "משכין שלום", כי תמיד חיבר ואיחד בין כולם, עודד ותמך, ולא נתן לאף אחד בסביבתו להישאר או להרגיש לבד. כל חייו התרחק מרכילות ולשון הרע ועסק בעשיית טוב ובנתינה ללא תנאים. בן ואח אוהב ומסור, שתמיד שם לנגד עיניו את מצוות כיבוד הורים ומצוות ואהבת לרעך כמוך והיה לו חיבור חזק לתורה ולמסורת. הלל אהב מאוד אומנות, גינון ונגרות, הפגין יצירתיות וכישרון גם בתחומים אלה, וטיפח גינה מרשימה בביתו.

בתיכון למד את תחומי המכניקה והאלקטרוניקה, עבד במפעלי ים המלח ושאף לעסוק בתחום זה גם בעתיד.

הלל היה חניך בתנועת הנוער העובד והלומד ובכיתה י"ב השתתף בטקס מצטיינים, בו קיבל תעודת הצטיינות על השקעתו, עבודתו המסורה והמקצועיות הגבוהה שהפגין.

החונך שליווה את הלל במשך כשנתיים בתקופת העבודה במפעלי ים המלח, סיפר שהלל תמיד נהג בנימוס ובכבוד לזולתו והפגין בגרות מרשימה.

על הצטיינותו החברתית ועל הישגיו בלימודים זכה הלל בפרס כספי, אך החליט לוותר עליו וביקש מהמורה שתעביר את הכסף לילד אחר שהיא יודעת שזקוק לו.

כשהיה בכיתה י"ב, מוריו ניסו לשכנעו להמשיך ללימודי הנדסאות בכיתות י"ג- י"ד ולדחות את הגיוס, אך הלל הסביר שהוא אמנם מתכנן להעמיק את לימודיו בתחום, אך לפני הכול רוצה להתגייס לשירות קרבי ולתרום את חלקו בהגנה על המדינה.

לפני גיוסו התאמן רבות במסגרת בית הספר ומחוצה לה כדי להגיע מוכן ובכושר גבוה לצבא. ב-16.8.2021 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד "צבר" של חטיבת "גבעתי". הוא היה מאושר על השיבוץ בחטיבה, שאב סיפוק רב מהשירות וסיפר בחיוך על חוויותיו בכל פעם שחזר הביתה.

בהכשרתו, היה נגביסט – לוחם בחוליית החוד הפלוגתית, אשר נלחם עם מקלע מסוג "נגב". תפקיד זה ידוע כמצריך חוסן רב, פיזי ונפשי, והלל מילא אותו בצורה הטובה ביותר. הוא היה שאפתן, האמין בהצבת יעדים ועמידה באתגרים ולא נתן לשום קושי לעצור אותו. בפלוגה ידעו שהוא מסוגל לעשות הכול ושלעולם לא יתלונן.

בשבוע שקדם לשמחת תורה תשפ"ד, הלל היה בחופשת "רגילה". אביו הציע לו לנסוע לאילת עם חבריו אך להלל היו תוכניות אחרות, רצה להיות עם המשפחה ולהספיק לעשות כמה שיותר. הוא טייל עם אחיותיו, נסע לבקר את סבתו שגרה רחוק ואף השתתף במעמד ברכת הכוהנים בכותל המערבי בירושלים, וחיכה לחגוג את שמחת התורה כמו בכל שנה.

באפריל 2024, היה אמור להשתחרר מצה"ל, וכבר רקם תוכניות וחלומות ליום שאחרי. בין היתר, תכנן לצאת לטיולים עם חברים ועם אחיותיו, ללמוד ולהתפתח ואף לחזור לאימוני הקראטה, להשלים את המבחן האחרון ולקבל סופסוף את החגורה השחורה. במהלך השבעה התגלה למשפחה כי המנהלים של קמ"ג ומפעלי ים המלח נלחמו מי מהם ייקח את הלל לעבוד אצלו, ומנהל קמ"ג סיפר להם שזכה ושהלל היה אמור להיכנס לעבוד אצלו לאחר שחרורו. הלל רצה להפתיע את המשפחה אך לא הספיק לספר להם.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

הלל התעורר בביתו, עם הוריו ואחיותיו, לקול האזעקות. הוא הבין מהר מאוד את המצב והיה מאוד מפוקס, הכין מהר את התיק, לבש מדים ובירר מתי יוצא האוטובוס הראשון מדימונה לכיוון באר שבע. דימונה היא עיר מסורתית ולכן אין אוטובוסים בתדירות גבוהה, אך הלל מצא אוטובוס שאוסף מהכניסה לעיר. בני משפחתו דאגו מאוד ולא רצו שייצא מהבית בזמן שמטחי הרקטות נמשכים, במיוחד כשהוא ללא נשק מכיוון שהיה בחופשת רגילה, אך הוא אמר להם שבשביל זה התגייס לצבא, ושהוא חייב ללכת, להצטרף לחבריו לגדוד ושהוא לא ישאיר אותם לבד, הוא יוצא להגן על משפחתו ועל המדינה.

הלל עבר בין כל בני הבית ונפרד מכל אחד מהם, הוא הבין לאן הוא יוצא והיה לו חשוב לחבק ולהיפרד מכולם כי הוא ידע שהכול יכול לקרות. אביו רצה ללוות אותו אך הלל לא הסכים שהאב ייצא מהבית ואמר שיסתדר, אחותו ורד התעקשה ללוות אותו לתחנה ולעזור לו עם התיק הכבד והלל הסכים, אך רק עד שער הבית ולפני שיצא אמר לה: "תישארי בבית, תנעלי את הדלת ותשמרי על אבא ואימא". היא ביקשה ממנו להבטיח לה שהוא חוזר הביתה והוא אמר לה: "בעזרת השם" ויצא לדרך.

הוא הגיע תחילה לבסיס ברמת הגולן, אסף את ציוד הלחימה וירד עם שאר הפלוגה לאזור עוטף עזה. באותו היום הלל נכנס לכפר עזה שם לחם בגבורה במשך שלושה ימים ללא מנוחה על מנת לטהר את הקיבוץ ממחבלים ולשחרר תושבים שהיו נצורים בבתיהם.

לאחר מכן הלל עבר אימונים אינטנסיביים מאוד במשך מספר שבועות עד לכניסה הקרקעית ללחימה ברצועת עזה. בכל התקופה הזו העידו החברים שלא ראו על הלל שום פחד אלא רק מוטיבציה ורצון עז להשיב את החטופים ואת השקט והביטחון לעם שלנו. הוא התאמן ללא הפסקה כדי להיות הכי מוכן ללחימה ברצועת עזה.

בתקופה זו היו למשפחה מעט מאוד שיחות טלפון עם הלל, ובשיחות הללו הלל ניסה לעודד ולהרגיע אותם עם השלווה והאופטימיות שאופיינית רק לו, וזאת מבלי לתאר להם את הדברים הקשים שראה.

ביום שישי, 27.10.2023 נכנסו כוחות החי"ר (חיל רגלים) הראשונים ללחימה. הלל לחם במחלקת החוד שהובילה את הגדוד בנמ"רים הראשונים אל תוך שטח הרצועה.

לאחר ארבעה ימים של לחימה אינטנסיבית, בבוקר יום שלישי, במהלך קרב בצפון הרצועה, פגע טיל נ"ט (נגד טנקים) ברכב הצבאי המשוריין (נמ"ר) שבו שהה הלל, והוא נהרג במקום יחד עם עשרה מחבריו.

סמל הלל סולומון נפל בקרב ביום ט"ז בחשוון תשפ"ד (31.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה. הותיר אחריו הורים וארבע אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

אלפי בני אדם ליוו את הלל בדרכו האחרונה וחלקו לו כבוד.

ספדו לו הוריו רונית ומרדכי: "אבינו שבשמיים, מתנה נפלאה הענקת לנו בחג חנוכה לפני רק כ-20 שנה, את הלל הצדיק ואתמול החלטת שעלינו להחזירו. מבחינתנו מוקדם מדי!... אם יש דבר אחד קטן שמוטב שכל אדם ילמד ממך, הלל נשמה אדירה, זה כיצד ללמוד להתגבר על כל מכשול – לא להניח לאתגרים ולדאגות לעצור את החיים, להתמיד ולהגיע להישגים... טוב ליבך הרב נגלה לכל אדם שרק ביקש את עזרתך... אהוב שלנו, הלל התמים, נשמתך ממשיכה חיי נצח רחוק מהחיבוק של אבא ואמא אבל אהובינו לנצח אתה חיינו".

ספדה לו אחותו יסמין: "הלל, אחי היקר, הגיבור, החזק והאמיץ. אני אוהבת אותך כל כך... ילד טוב, עם לב ענק, צנוע שתמיד הראשון לעזור לכולם... אם רק הייתי יכולה לספור את מספר הפעמים שניגשו אליי אנשים שאני לא מכירה ושאלו אותי 'את אחות של הלל?' ובלי לחכות לתשובה ישר התחילו לספר לי איזה ילד טוב אתה, תמיד הראשון לבוא לעזור בלי להסס והכל בצניעות עם החיוך הביישן שלך.

הלל, ילד כ"כ חכם ונבון כל פעם הצלחת להפתיע אותי עם הידע הנרחב שלך בנושאים שונים והכול בזכות הסקרנות שלך והאינטליגנציה הגבוהה שלך, תמיד הצלחת לחשוב שלושה צעדים קדימה.

אח שלי הקטן, עדין לא בן 21. היית כ"כ שאפתן עם כל כך הרבה תוכניות לעתיד ועכשיו התוכניות הללו שנשארות על הנייר. אח שלי האהוב, ילד יפה מבפנים כמו שהוא מבחוץ. הלכת לקרבי כי רצית לתרום, כי רצית להגן עלינו ועל המדינה. למרות שפחדנו והעדפנו שתלך לתפקיד אחר, כשראינו כמה זה חשוב לך לא יכולנו שלא לתמוך בך וברצונות שלך, ילד אמיץ שלנו.

באותו יום שבת ארור בלי היסוס ובלי פחד הכנת את התיק וחיפשת איך לצאת לדרך כמה שיותר מהר. רצית לעשות את מה שהתגייסת לעשות, להגן עלינו ועל העם שלנו. ואין גאה ממני. אנחנו אוהבים אותך בלי סוף הלל האהוב שלנו. אל תדאג אנחנו נשמור על אמא ואבא ואני יודעת שבזמן הזה אתה תשמור עלינו מלמעלה".

ספדה לו אחותו הילה: "הלל שלי, הילד הכי טהור, עם הלב הכי ענק. תמיד קמת ראשון לעזור בכל דבר ועשית הכול בצניעות וענווה... אח שלי הלל הוא גיבור אמיץ שלא ראה פחד. בשבת בבוקר עלה על מדים ויצא מהבית, ללא היסוס, נחוש כדי להגן עלינו ועל מדינת ישראל... הלוואי שנתעורר ונגלה שזה סיוט ושאתה תיכנס שוב בדלת הבית ונחבק אותך חזק ולא נעזוב... וכמו תמיד תשים לנו שירים ברמקול שלך וכולנו נשיר ביחד... גיבור אהוב שלנו, זה נכון מה שאומרים, הקב"ה לוקח רק את הטובים. אנחנו אוהבים אותך וגאים בך. תשמור עלינו מלמעלה ילד אושר שלנו".

"קרן אור שלנו", כתבה הילה אחותו, "נולדת בנר שני של חנוכה, קיבלנו את המתנה הכי מדהימה שיכולנו לקבל, הכנסת אור למשפחה שלנו! קראנו לך הלל כמו שם תפילת ההלל כדי להודות לבורא עולם על המתנה שהעניק לנו.

הלל אתה לב אחד ענק, נשמה אדירה וגבוהה, תמיד הארת את הבית שלנו בשירים, בצחוק, בהומור הגאוני שלך. בכל פעם אנחנו נזכרים במשהו נוסף שאמרת, זה מעלה בנו חיוך וגורם לנו להרגיש כאילו אתה ממש כאן. אנחנו מעריצים אותך ואת החוכמה שלך! מתגעגעים למילים שלך, לחיזוקים שלך, תמיד ידעת להגיד את המילה הנכונה ולעודד כשהיית רואה שמישהו בבית במצב רוח לא טוב. תמיד היית פה בשבילנו, ולא רק בשבילנו...".

המשורר ערן טורג'מן, שנכח בטקס ההלוויה של הלל, כתב לזכרו בעת הלוויה את השיר "גיבור מלחמה": לב נקרע/ לגזרי גזרים/ החייל נקבר/ לנגד עיני/ עטוף בגבורה/ פסוקי תהילים/ נאמרים מפי מלאכים/ לבי נקרע לגזרים/ והמלאכים, בוכים/ בוכים המלאכים/ על לכתך בטרם עת/ אני כאן/ עומד עם ראש מורכן/ ומצדיע לך חייל יקר/ על היותך גיבור מלחמה".

בדימונה נערך מרוץ אופניים יחד עם איגוד רוכבי האופניים הארצי לזכר הלל. כמו כן, נערך לזכרו מסע רגלי יחד עם "עמותת אחריי!" שעבר בתחנות מחייו ברחבי העיר.

תחרות קראטה לזכר הלל נערכה בבית הספר לאומנויות הלחימה שבו למד והתאמן, שם קיבלו בני המשפחה את החגורה השחורה שהלל היה אמור לקבל.

משפחתו של הלל הקימה גמ"ח (ארגון גמילות חסדים) להשאלת ציוד לבריתות, לעילוי נשמתו.

בחנוכה תשפ"ה (דצמבר 2024), בתאריך העברי של יום הולדתו העשרים ושתיים נערך טקס הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו. אחותו הילה שיתפה: "הלל שלנו נולד בדיוק היום, בנר שני של חנוכה – חג של ניסים ואור. ולא סתם, כי הלל באמת היה האור שלנו. כשהוא נולד, הוא הפיץ אור ושמחה לכל הסובבים אותו. איבדנו את הלל בגיל צעיר כל כך ולא זכינו להכניסו תחת החופה, והערב אנו מכניסים את ספר התורה הזה תחת החופה שהיא טליתו של הלל, בשמו ולעילוי נשמתו. אנחנו מאמינים שהלל עכשיו רוקד בגן עדן יחד עם חבריו".

לארגון "איחוד הצלה" נתרמו והוכנסו לשימוש מספר מכשירי דפיברילטור לעילוי נשמתו, כך הלל ממשיך להציל חיים גם לאחר נפילתו.

נחנך אולם ספורט על שמו של הלל בבית ספר "מקיף דרכא ע"ש זינמן" בדימונה.

ילדי בית הספר "בן עטר" בדימונה כתבו לזכר הלל את הספר "נתיבי הלל", בפרויקט מיוחד שנעשה בשילוב בינה מלאכותית. הספר מגולל את סיפורו של ילד בודד שפוגש את הלל ומוצא בו חבר אמיתי, ודרך המפגש ביניהם משתקפים הערכים שהובילו את הלל בחייו, נתינה, טוב לב ואהבת אדם.

עמוד לזכרו נפתח בפייסבוק, תחת השם "דף לזכרו של סמ"ר הלל סולומון", וכן באינסטגרם, תחת השם remember_hallel_solomon.