בנם של רחל וישעיהו. נולד ביום כ"ב באדר א' תרפ"א (2.3.1921) בסלוניקי שביוון למשפחה ברוכת ילדים. אח ליעקב, מתי, לוסי, ג'וליה, דויד וחסדאי.

ויטל גדל והתחנך בעיר הנמל סלוניקי שבצפון יוון.

בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, כבשו הגרמנים את יוון ופלשו לסלוניקי, ומאז החלו יהודי המקום לסבול מרדיפות הולכות וגוברות, החל בהחרמת רכוש ועד גירוש למחנות ריכוז. ויטל, בן עשרים בעת הפלישה, גורש עם בני משפחתו מהעיר ונשלח למחנות ריכוז בגרמניה – תחילה ל"דכאו" ולאחר מכן ל"בוכנוולד". משם נשלח למחנה ההשמדה "אושוויץ בירקנאו".

בתום המלחמה, בשנת 1945, כשהניח שאיש מבני משפחתו לא נותר בחיים, החליט לעלות בספינת מעפילים לפלשתינה, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. בחופי הארץ נתפסה ספינתו, ויחד עם יתר יושביה גורש למחנה מעצר בקפריסין.

עם הקמת מדינת ישראל במאי 1948 הפליג שנית ארצה, וסמוך להגעתו גויס לצה"ל.

באותם הימים התחוללה מלחמת העצמאות, והוא השתתף בלחימה במסגרת חיל הרגלים. במהלכה נפצע, ובעקבות זאת הוכר כנכה צה"ל.

עם שחרורו מצה"ל החל להיפגש עם יוצאי סלוניקי כמוהו בתל אביב ברחוב לוינסקי, ובין היתר גילה שם באמצעות מכרים שאחותו לוסי נותרה בחיים וגרה בעיר אטלנטה במדינת ג'ורג'יה שבארצות הברית. מאז נפגשו פעם אחת בלבד בקיץ 1970, כשביקרה בארץ.

במפגשים ברחוב לוינסקי הכיר את דבורה, אף היא יוצאת סלוניקי, שהייתה לבת זוגו. השניים נישאו בשנת 1952,וכעבור כשנה נולדה בתם, שלי רחל.

בערוב ימיו זכה לשמחתו להכיר ולאהוב שתי נכדות ונכד – טלי, מוני וסיון.

צניעות, ענווה ומזג שקט אפיינו אותו, ובמהלך חייו לא הִרבה לשוחח ולדבר על קורותיו וחוויותיו בתקופת השואה.

ויטל לוי נפטר ביום כ"ג בניסן תשמ"ו (1.5.1986). בן שישים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בחולון. הותיר אישה, בת, נכדים ואחות.

על מצבתו נכתב: "לזכר בני משפחתו שנספו בשואה".

כתבה בתו שלי: "מדליקה נר זיכרון לזכרו של אבא שלי, ויטל לוי. געגוע שלא נגמר".

ויטל מונצח בגן הבנים ובבית יד לבנים בתל אביב.