בן ג'ואן וסטנלי. נולד ביום הכיפורים, י' בתשרי תשי"ח (5.10.1957) בפיטסבורג, פנסילבניה, ארצות הברית. אח בוגר לדבורה (דבי).
ויליאם – בילי בפי אוהביו – אומץ מייד לאחר היוולדו בידי בני זוג יהודים שהעניקו לו בית חם ואוהב, ובהמשך אימצו גם את אחותו. גדל והתחנך בפיטסבורג, ובגיל צעיר אובחן כמחונן. במהלך לימודיו הוקפץ כיתה פעמיים, את לימודי התיכון סיים בגיל שש-עשרה ומייד המשיך לקולג'. נמנה עם יחידי הסגולה שהתקבלו לארגון הבין-לאומי "מנסה" (Mensa) – של בעלי מנת משכל בתחום שני האחוזים העליונים של האוכלוסייה. התבלט גם כספורטאי מוכשר בענפים שונים, הצטיין בשחייה וזכה במדליות רבות.
בקיץ 1973, בהיותו בן חמש-עשרה, קיבלו חייו תפנית, עת הצטרף לקבוצת צעירים יהודים שהגיעה לישראל לטיול בן חודשיים שארגנה הסוכנות היהודית. בביקור במוזיאון "יד ושם" בירושלים עמדה לידם קבוצת צנחנים. בילי נפעם ממראה הנעליים האדומות, הכומתה האדומה וכנפי הצניחה הנוצצות, אך היה זה המבט שבעיניהם, ששידר נחישות וחוזק, שלכד את נפשו. כמי שהושפע מאוד מאביו, לוחם מעוטר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה שהשתתף בקרבות בצרפת ובגרמניה, גמר אומר לעלות לישראל ולהיות צנחן בצבא ההגנה לישראל.
באוקטובר 1973, חודשים אחדים לאחר אותו סיור, פרצה מלחמת יום הכיפורים, וקבוצות רבות של מתנדבים יצאו מארצות הברית לישראל כדי לסייע. בילי בן השש-עשרה החליט להצטרף אליהם, ומאחר שהיה צעיר בשנתיים מגיל הסף להתנדבות – זייף את גילו בדרכון. נחוש לצאת לדרך רכש כרטיס טיסה והגיע לבדו לשדה התעופה, בלא לספר דבר להוריו. רגע לפני שעלה למטוס גילה אביו את התעלול, והחזירו הביתה. דרכונו הוחרם על ידי השלטונות האמריקניים ונאסר עליו לצאת מגבולות ארצות הברית למשך חמש שנים.
לאחר שסיים תואר ראשון במחשבים בבוסטון, מסצ'וסטס, יצא בילי להגשים חלום נוסף, והצטרף לצוות סקי פטרול – נבחרת של מגישי עזרה ראשונה וחילוץ באַספֵּן שבמדינת קולורדו. הוא התאהב במרחבים המושלגים והרבה לגלוש במקומות שרגל אדם לא דרכה בהם. "שיגעון" נוסף שנולד בתקופה ההיא היה לאופנועים כבדים ומהירים; בילי רכש אופנוע ורכב שעות רבות ברחבי המדינה.
בשנת 1981, זמן מה אחרי שפג תוקפה של השעיית דרכונו, פנה להגשים את החלום המקורי: להפוך לצנחן בצה"ל. בגיל עשרים וארבע, נחת בתל אביב עם מאה דולר בכיסו, ללא ידיעת השפה העברית, מצויד בפתק שעליו רשמו הוריו מספרי טלפון של אנשי קשר, בכירים במערכת הביטחון. הוא הצטרף לפרויקט "מרווה" שיזם הרמטכ"ל דאז רב-אלוף רפאל איתן (רפול) – גיוס מהיר לצה"ל של יהודי התפוצות, ואומץ בידי יעקב טרנר, אז ראש להק אוויר בחיל האוויר.
בהגיע יום הגיוס המיוחל הגיע בילי לבסיס הקליטה והמיון ודרש להצטרף לגיבוש הצנחנים, שנותרו בו רק שני מקומות פנויים. המפקדים לא ששו לצרף את הבחור הגבוה עם העברית הקלושה אשר עמד והתווכח איתם, ואיימו לשולחו לכלא הצבאי. גדי שמני, מפקד פלוגה בגדוד 202 ולימים אלוף בצה"ל, שהיה עד למעמד המשונה והתרשם מעקשנותו, החליט לתת לו הזדמנות.
בילי עבר את גיבוש הצנחנים בהצלחה רבה, הוכשר כ"מאגיסט", ושירת בגדוד 202 כנושא המקלע הכבד הצמוד למ"פ שמני. חבריו לפלוגה, הצעירים ממנו בשש שנים, נשבו בקסמו. "הוא נהג לכרוך סביב ראשו בנדנה עם דגל ארצות הברית," סיפר שמני בריאיון לעיתונאי "וואלה" אלי אשכנזי, "והחברים קראו לו 'קאובוי' ו'בילי הנער'." מפקד המחלקה, הצעיר ממנו בשנתיים, הפך לחברו הקרוב.
ביוני 1982 יצא צה"ל למבצע "שלום הגליל" שהפך למלחמת לבנון הראשונה. ב-14 בספטמבר 1982 נרצח נשיא לבנון באשיר ג'ומייל, ופלוגתו של בילי, שעדיין לא סיימה את המסלול, הוקפצה למערב ביירות, לפאתי מחנות הפליטים סברה ושתילה. למחרת, בעודם צועדים בסמטאות הצפופות, נפתחה לעברם אש תופת. טיל אר-פי-ג'י שירו המחבלים הרג את מפקד המחלקה סגן ניצן ברק, ופצע קשה את בילי, שעמד לצידו. "עד שהכרתי את בילי חשבתי שגיבורים אמריקאים יש רק בסרטים," כתב אחד מחבריו לפלוגה, "בסמטה בביירות ראיתי גיבור אמריקאי אמיתי."
בילי איבד את רגלו וגופו התמלא אלפי רסיסים. חילוצו משדה הקרב הסתבך עד שלבסוף פונה במסוק לבית החולים "רמב"ם" שבחיפה, "שם התחיל החצי השני של החיים שלי," כהגדרתו. השמועה על הצעיר האמריקאי המאושפז במצב קשה כשהוא לבדו התפשטה במהירות, ואזרחים טובים, זרים גמורים, באו לשבת ליד מיטתו. הוריו הוטסו לארץ כדי לשהות לצידו אך במרבית חודשי האשפוז הבאים, שבהם עבר סדרת ניתוחים, היה עַם ישראל משפחתו.
לימים, בריאיון שהעניק לסופרת רויטל שירי-הורוביץ, סיפר על סיוטי הלילה הפוקדים אותו מאז הטראומה שספג בלבנון: "בחלומות הכול כל כך אמיתי, אני מרגיש הכול מחדש. ... איך הגעתי לכאן? מה אני עושה פה בכלל? אני יורה לכל הכיוונים ויורים לעברי. יש צעקות של פצועים ושריקות של כדורים מכל כיוון ... אני שם לב לזה שאני פוחד. ... ופתאום אני באוויר, ולשנייה אחת נדמה לי שאני טובל בבריכה, צף על הגב, ואני לא מבין איך זה ... מחשבות עומסות את מוחי במהירות בלתי נשלטת, כמו סרט מלחמה עקוב מדם שבו הגיבור מתעופף באוויר ונוחת באיטיות. אני מרגיש שהזמן עוצר מלכת, ואז אני נופל ... ואני מרוסק והכול מסביב מלא בדם שלי ואני צועק וצועק ומתעורר שוב מזיע ומותש..."
לאחר חצי שנה של אשפוז, הועבר לשיקום ב"בית חולים 10" שבחיפה ("מרפ"א צפון"). תמירה, סטודנטית שבאה לבקר בן דוד פצוע, פגשה את הבחור האמריקני עם נעלי הבית המשובצות, והחלה לסייע לו. במהרה הפכה ההיכרות לסיפור אהבה.
בילי ותמירה נישאו ובנו את ביתם בחיפה. במרוצת השנים נולדו בנותיהם שלי ודניאלה. "בית הלוחם" של ארגון נכי צה"ל הפך לביתם השני; גם משפחת הפלוגה מגדוד 202 הפכה למקור כוח, חיזקה את רוחו וסייעה רבות בשיקום גופו. הוא חזר לאימוני הספורט, ולימים הצטרף לנבחרות השחייה והכדורסל של "בית הלוחם".
בד בבד עם תהליך השיקום, בעידודה של תמירה, למד מדעי המחשב בטכניון. ב-1997 התקבל לחברת "מיקרוסופט", צמח והתפתח בה, ובעשרים וחמש השנים הבאות ליווה אין-סוף פרויקטים טכנולוגיים, הוביל צוותים וניהל קבוצות בישראל ובארצות הברית. כמו בכל מקום שהגיע אליו, הילך קסם על כולם בליבו הגדול. כתב ארז: "בילי לימד אותי שיעור חשוב בניהול, שיעור לחיים: פרויקטים מנהלים עם הראש; אנשים מנהלים עם הלב. בילי הפך את העובדים למנהלים ולאנשים טובים יותר."
בילי היה מחובר בכל נימי נפשו לבעלי חיים, טיפח ושיקם חתולים פצועים ונטושים, והנחיל אהבה זו גם לבנותיו. ביריד עמותות שהתקיים במשרדי "מיקרוסופט" התוודע למיזם "חוות החופש" – מקלט הצלה ושיקום של חיות משק הסובלות מקשיים פיזיים, נכויות וצלקות נפשיות ומרכז חינוכי המעודד חיבור בין בני אדם לבעלי חיים. הוא התאהב בלהט של המייסדות ונרתם לסייע – כספית ומעשית. "כשאני רואה חיה סובלת זה כואב לי," הסביר לטליה פינקל, יוצרת הסדרה "חוות החופש" ששודרה בתאגיד השידור הציבורי "כאן 11", "הכאב שלי נובע מבחירות שקיבלתי בחיים, בעוד שחיות הן תמימות. לא מגיע להן לסבול."
במלאות לו יובל שנים, החליט להתחקות אחר שורשיו ופתח את תיק האימוץ. הוא איתר את אימו הביולוגית, פרנסין. משנפגשו, נדהמה המשפחה מהדימיון שביניהם – כמוהו, גם היא הצטיינה במתמטיקה, אהבה חתולים, ואפילו אהבה אותם ספרים ושירים שבילי אהב. קשר חזק נוצר בין המשפחות; הבנות אמרו ש: "זכינו בעוד סבתא," אמרה דניאלה, וססיליה, אחותו למחצה, כתבה, "בילי היה גדול מהחיים."
בילי, איש יחיד ומיוחד שהצליח להגשים את חלומותיו, היה איש משפחה אהוב, חם ומסור, סב גאה ומאושר לארבעה נכדים – יובל, עמרי, מאיה ושירלי. בתפקידו האחרון ב"מיקרוסופט" שימש מנהל מוצר בקבוצה שעסקה בפיתוח טכנולוגיה מתקדמת לניתוח ביג דאטה, והמשיך להתנדב ב"חוות החופש". בשנותיו האחרונות הידרדר מצבו הגופני, עד שליבו הענק, הנדיר, נדם בפתאומיות.
ויליאם ביל אוסטרו נפטר ביום י"א בתמוז תשפ"ג (30.6.2023). בן שישים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בזכרון יעקב כשכומתתו האדומה מונחת לצידו ונטמן, לבקשתו, סמוך לחלקה הצבאית. הותיר אישה ושתי בנות. על מצבתו נחקקו המילים שכתב לו יעקב טרנר בתחילת דרכו בארץ – "מקומו של יהודי צעיר וטוב הוא – כאן. ביתנו – ביתך; ארצנו – ארצך".