בנם הבכור של מנטינה ושלום. נולד בשנת תרצ"ב (1932) בעיר בנגאזי שבלוב. אחיהם של צורי פדצו (חלפו), יום טוב, יוסף וניצה.

ויקטור, שאימו כינתה אותו בשם "חואצ׳ו", סוג של דג, כדי לשמור עליו מפני עין רעה, גדל בקהילה היהודית העתיקה ביותר מבין קהילות צפון אפריקה, ונשא עימו את מטען המורשת המפוארת של יהדות לוב. ילדותו עברה עליו בצל שואת יהודי לוב, שתחילתה בשנת 1938 עם פרסום חוקי הגזע על ידי השלטון האיטלקי הפשיסטי, ואשר נמשכה כארבע שנים, עד הכיבוש הבריטי. בתקופה זו הוצאו התלמידים היהודים בבנגאזי מבתי הספר, רבים מבני הקהילה נשלחו למחנות ריכוז ונרצחו, וחייהם של מי ששרדו נותרו בסכנה.

ויקטור שרד גם את הפרעות ביהודי לוב שהתחוללו ב-1945.

בשנת 1948 בהיותו כבן שש-עשרה עלה ארצה לבדו, ללא בני משפחתו, במסגרת "עליית הנוער" – ארגון ציוני שפעל להעלאת צעירים יהודים לארץ ישראל ולהכשרתם לעבודה חקלאית. תחילה שוכן בקיבוץ, וזמן קצר שהה במחנה המיון של "עליית הנוער" שזה מקרוב נפתח בשכונת אחוזה שעל הר הכרמל בחיפה. משם עבר למחנה נוער בכרכור, ולבסוף הגיע לבית הספר החקלאי "מִקוֵה ישראל" שממזרח ליפו. אלא שרעיית צאן וחקלאות לא שבו את ליבו; ויקטור השתוקק ללבוש מדים ולאחוז בהגה המכונית.

לאור ידיעתו את השפה הערבית ולנוכח יכולותיו הבין-אישיות המיוחדות, גויס לשירות הביטחון. שירת שם כשנה, ובשנת 1950 התגייס למשטרת ישראל ושירת כרכז מודיעין של המגזר הערבי. לאחר מכן הועבר ליחידת "המשמר הנע" (כיום: "משמר הגבול"), עבר קורס נהגים, והוצב במחלקת התנועה של נפת פתח תקווה. המשיך לשרת במשטרת ישראל גם בתום שירותו הסדיר.

בראשית שנות החמישים, תוך כדי שירותו, הכיר את בחירת ליבו עליזה, אף היא מעולי "עליית הנוער". השניים השתכנו במעברת פרדסיה (מעברת שבות עם; מעברת בית ליד) – מעברה שהוקמה כמחנה עולים סמוך לצומת בית ליד, ובה התגוררו אלפי משפחות עולים שהגיעו מכל קצות תבל בצפיפות רבה ובתנאים קשים ביותר.

כעבור כמה שנים עברו לבית הקבע שלהם, בשיכון ותיקים בנתניה. במרוצת השנים נולדו להם שלושה בנים וארבע בנות – שלום, טוני, יוסף, רבקה, רחל, נעמי ואיתן. ילדיו מעידים כי היה אבא מושלם, שכמפרנס העיקרי דאג לבית ולמשפחה ושימש בן זוג דואג ואוהב.

באוקטובר 1957, בעת שרכב על אופנועו בעת מילוי תפקידו בפתח תקווה, נפצע קשה בתאונת דרכים.

בשנת 1958 הועבר למשטרת נתניה, שם שירת בשני העשורים הבאים. עד מהרה הפך לדמות ידועה ואהודה בנתניה. בכתבה שפורסמה על אודותיו בעיתונות המקומית תחת הכותרת "החבר'ה קוראים לו 'השריף'" נכתב: "אין לך נהג תושב נתניה שאינו מכירו. סובב על קטנועו בחוצות העיר וזוכה הוא לפריסות שלום ולחיוכי רעוּת יותר מכל תושב אחר בעיר הזאת. ולא בכדי סבר פניו ונכונותו לעזור בכל עת חיבבוהו על כל נהגי נתניה, ואפילו כאשר הוא רושם דו"ח נגד מי מהם – יודעים הם כי באשמתם הדבר והוא בא לאחר מספר אזהרות..."

ויקטור התגאה בהשתייכותו למשטרת ישראל והיה מלא סיפוק מעבודתו. הוא אהב את הממד הייצוגי שבה והקפיד על הופעה מצוחצחת ("דוד ויקטור, האיש הכי פדנט ומסודר בעולם" – כך כתב אחד מאחייניו). ילדיו סיפרו כיצד בכל יום שישי הקפיד לגהץ את מדיו "עד הפרטים הקטנים של הקפל בשרוול, הצווארון, וכל פס בבגד."

בהיותו אוהב אדם, יותר מכול שמח על הפיכתו לחלק משמעותי מחיי היום-יום של הקהילה, על תרומתו לבטיחותם של העוברים ושבים ועל הקשר הבלתי אמצעי שיצר עימם. "שנותיי הטובות החלו מאז אני חש שאני ממלא תפקיד חשוב בחיי העיר," הצהיר בריאיון לעיתון.

בשל מראהו המרשים, יכולת ההתנסחות הבהירה והייחודית, הידע הרב שאצר וכישוריו הבין-אישיים יוצאי הדופן, הפך ויקטור למייצג הקבוע של משטרת נתניה בפורומים עירוניים רשמיים ולא-רשמיים. תושבי נתניה, מצידם, ראו בו איש ציבור הפועל למען הכלל, רחשו כלפיו כבוד והערכה, ולא אחת אף ביקשו את סיועו בניסוח ובכתיבת מכתבים רשמיים למוסדות ולגופים.

היבט נוסף באישיותו, שאפשר שנבע מסיפור חייו ומן המאורעות ההיסטוריים שהיה שותף להם, התגלם בעניין האמיתי שגילה בכל מי שבא עימו במגע. כך, נהג לרשום במחברת מיוחדת את פרטיהם של האנשים שפגש, חקר את מוצאם וסייע לבנות את עצי המשפחה שלהם.

עם השנים עלו בני משפחתו לארץ. היה בן מסור ודאג להוריו כל חייהם.

ליבו הענק והרצון לסייע לזולת אפיינו את התנהלותו גם לאחר פרישתו לגמלאות, באביב 1979, בדרגת רב-סמל. ילדיו מספרים כי תחביבו העיקרי היה לאסוף ברכבו חפצים מסוגים שונים כדי לסייע לחברי הקהילה בדיוק ברגע שבו יזדקקו להם. הוא הרבה בפעולות נתינה בסתר – שילם אגרות לחתונות, קנה תפילין לבר מצווה, ועוד. עד כמה נרחבת הייתה גמילות החסדים שנהג בה למדו בני משפחתו רק לאחר לכתו.

ויקטור חכמון נפטר ביום כ"ה בשבט תשנ"ט (11.2.1999) והוא בן שישים ושש. הובא למנוחות בבית העלמין "שיכון ותיקים" שבנתניה. הותיר רעיה, שלושה בנים וארבע בנות, נכדים ואחים.

על מצבתו נחקקו מילים בשיטת אקרוסטיכון, שבה אותיות שמו הפרטי משמשות תחילתם של המשפטים: "ויהי בֹקר נוראי / יקירנו עזב אותנו בתדהמה / קרוב היית לנו מאח וחבר / טוב ליבך ידוע ברבים / וכוונותיך לעזור לכל דכפין / רחוק אתה אך בליבנו תישאר לעולמים."

ויקטור הונצח באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש, ובאתר "לזכרם" של משטרת ישראל.