בנם של הניה וירוחם. נולד ברחובות ביום ח' באייר תש"י (25.4.1950). אח של שמואל, אליעזר ויהודית.

זהבי נקרא על שם סבתו גולדה-זהבה. הוא גדל במשפחה דתית-לאומית, בבית מלא אהבה. ערך ההתנדבות והנתינה זכה למקום גבוה מאוד בבית הוריו.

הוא למד והתחנך בבית ספר "תחכמוני" בעירו רחובות; ובשעות הפנאי היה פעיל בסניף המקומי של מגן דוד אדום (מד"א) ובתנועת הנוער "בני עקיבא".

אמו הניה סיפרה: "זהבי היה תינוק טוב במיוחד. הוא היה ילד טוב וכולם אהבו אותו. הוא גדל בשכונת שעריים, שם רוב השכנים היו תימנים, והוא היה חבר של כל הילדים ואהב ללכת איתם ל'מורי'. הוא היה שובב אבל בטעם... כשזהבי היה ילד הייתה לנו חנות בשוק. כל יום, כשחזר מבית הספר, בא לשוק ועזר לנו בעבודה הקשה. הוא לא אהב ללמוד, אבל לא עשה צרות למורים. את בר המצווה שלו אני זוכרת במיוחד, בזכות הקריאה היפה שקרא בתורה בבית הכנסת של 'הפועל המזרחי' ובזכות האורחים הרבים שהגיעו. הכנו הרבה מטעמים. מהיום שזהבי נכנס ל'בני עקיבא' הוא התאהב בכל מה שהיה קשור בתנועה, לא הפסיד אף פעולה ושבועות לפני שבת ארגון כלל לא ראינו אותו. הוא עבד קשה ימים ולילות, סייד את הסניף וארגן את הכול, ובסוף התיכון הוא היה אחראי על הסניף ועבד עוד יותר קשה."

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים וזהבי, תלמיד כיתה י"ב, חיפש דרכים לעזור. הוא לא הסתפק בהתנדבותו למד"א, ועזר לחקלאים במושבי הסביבה שמשקיהם נותרו ללא ידיים עובדות בשל הגיוס.

בשנת 1968 התגייס זהבי לנח"ל, לגרעין "נחשון" בקיבוץ עין הנצי"ב. הוא שירת כלוחם, צנחן בגדוד 50. לאורך כל תקופת שירותו שמר על קשר יומיומי עם משפחתו ודאג להוריו ולאחיו.

חברים רבים הקיפו את זהבי. הוא היה טיפוס שמיד מתאהבים בו. כחייל נהנה לבוא הביתה עם חבריו ולהגיש להם בגאווה את האוכל הטעים שאימו בישלה. בתקופת שירותו הצבאי התעוררו אצלו בעיות בריאות חמורות ברגליים.

לאחר שחרורו מצה"ל, מיד אחרי מלחמת יום כיפור, התיישב בקיבוץ מעלה גלבוע. ברגעיו הראשונים בקיבוץ הכיר את יהודית ומאז לא נפרדו דרכיהם. הוא היה מוכר לכול בחיוכו הענק, בשפם, בגומת הסנטר ובקולו הרועם. זהבי הכיר מיד את כולם והתחבר לאנשים ולמקום. הוא שפע שמחה כובשת ותרם מאוד לשיפור המצב החברתי בקיבוץ, שהיה אז די מדוכדך. כאיש מעורר שמחה, הוא הרים את המורל.

זהבי הכיר את פינות החמד בקיבוץ וגילה ליהודית מקומות קסומים ונסתרים שניתנו להם שמות כמו "פינת גן עדן" ו"שער הזהב". זהבי גם ידע לאתר בגבעות את אירוס הגלבוע ואת הצבעוני. לאחר שנה היה לחבר קיבוץ, ובשנת 1975 נשא זהבי לאישה את חברתו יהודית והשניים קבעו את ביתם במעלה גלבוע.

בעבודתו היה אחראי על בית האימון לאפרוחים של תרנגולי הודו, ומאוחר יותר שימש כחצרן של המשק. תמיד חש צורך לעשות דבר מה, להיות עסוק.

זהבי ויהודית אימצו לביתם שלושה צעירים, כשהיו מגיעים לטקסים / אירועים שלהם תמיד היו מביאים עימם כיבוד רב.

מיכל, בִתם המאומצת, העידה: "יכולתי לדבר עם זהבי על כל דבר ועניין. ישבתי איתו בבודקה בשמירות. שוחחנו. הוא היה שם תמיד בשבילי, בלי תנאים, ויכולתי לסמוך עליו."

בני העלה את זכרו כ"זהבי של קיבוץ מעלה גלבוע": "שפם ארוך, עיניים גדולות, קול בס רועם צרוד במקצת, רגלי סימן שאלה דקות יוצאות מתוך סנדלים תנ"כיים, ארשת פנים מחויכת, השפם מתרחב, העיניים צוחקות. רצינות מהולה בשובבות נעורים. אמונה בשוויון ובצדקת הדרך הקיבוצית. צניעות והסתפקות במועט. זהבי לב זהב, כשמו כן הוא. נקי כפיים וישר, חרוץ ומסור, אוהב אדם ונוח לבריות. אופטימיסט חסר תקנה, הכל טוב, יהיה בסדר. משהו לא הולך? תבוא אליי לש"ג, יש לי שמירה, נדבר קצת ותראה שיהיה טוב. זהבי עבד על מנוע טורבו הניזון מדלק בעל אוקטן גבוה. עזרה לזולת, גמילות חסדים לשמה, שלא על מנת לקבל פרס. לעתים תהיתי מהיכן הכוח והזמן, בשביל מה ההתרוצצות, מה מניע אותו להכניס ראשו בעסקי ציבור, וכמה זמן נשאר לו לעצמו? בשחזור לאחור, ממרחק הזמן נראה כי חוסר מנוחה הטריד את שלװתו כשראה בעיה לא פתורה. לא יכול היה לקבל שאין מושיטים עזרה לנזקקים: משפחת עולים מרוסיה במצוקה קליטה, משפחה ישראלית המתקשה להגיע למקלט בזמן מלחמת המפרץ. ושוב לתקופת מעלה גלבוע: שבת אחר הצהריים, משפחה מאמצת. בית שכיף להיות חלק ממנו, תמיד דחוס וצפוף. הכנסת אורחים בסגנון אברהם אבינו מודרני, מי שרוצה לאכול טוב – יודע את הדרך. הבית מלא בחלקו על ידי חברים ובחלקו האחר על ידי תועי דרך חסרי משפחות מאמצות. מאותם שזהבי אסף כיוון שלא יכול להסכים שאין להם לאן ללכת. קשה למצוא אדם שזהבי ממש לא יכול לחיות איתו בשלום."

בשנת תשל"ז נולדה הבת הבכורה, אושרי, הילדה השמינית בקיבוץ. אולם כעבור שנה עזבה המשפחה את הקיבוץ. לצערו של זהבי, יהודית לא הסתדרה כאמא בקיבוץ צעיר ומתפתח, ולכן החליטו לעזוב ולעבור לקריית אתא.

זהבי התחיל לעבוד במוסך "רכב הצפון" בבעלות אחיו שמואל. הוא השתלב במהירות בחיי הקהילה הדתית-לאומית בקריית אתא, היה פעיל בחיי בית הכנסת ואף תפקד כגבאי. בשנת 1978 התנדב למשמר האזרחי, עבר קורסים שונים, ופעל כשוטר מתנדב בית"ם (יחידת תנועה מתנדבת). מאוחר יותר צורף ליחידה לשעת חירום של המשא"ז (משמר אזרחי), ובה שירת עד יומו האחרון.

כעבור שנים של עבודה ב"רכב הצפון", עבר ל"שאח"פ הנדסה". כמנהל תפעול היה אחראי על לוגיסטיקה, מחסן ועובדים. כאשר המפעל עבר למקומו החדש, יצא זהבי ככוח חלוץ קדמי וניהל את העסק לבד ממקומו החדש, שם אלתר אנטנה על הגג כדי לתקשר עם עובדי המפעל.

בשנת תש"מ נולד הבן אלחי ובתשמ"ו נולדה בת הזקונים, אודיה.

הקשר עם אזור הגלבוע, האהוב עליו, נמשך. המשפחה טיילה מדי שנה עם חברים להר ברקן, לראות את האירוסים. המראה הקיבוצניקי של זהבי נותר בעינו וכלל מכנסיים קצרים אפילו בשבתות, כשכולם מחויטים בדרך לבית הכנסת, ובידו שקית גרעינים לפיצוח.

אושרי בִתו סיפרה: "נסענו למשפחה של אבא ברחובות מדי שלושה שבועות. לאבא היה הכי חשוב שנהיה ביחד. הרי עשה למען כולם, ואימא לפעמים כעסה כי היה בחוץ יותר מאשר בבית, אבל המוקד נותר בבית, המשפחה היא הגרעין החזק, הבסיס, ומפה ממשיכים. הוא שידר לנו את זה כל הזמן. ... כשאבא הציג אותי בפני אחרים, חיבק את כתפיי ואמר: 'זו הבת הבכורה שלי' בטון של גאווה."

זהבי שירת במילואים ביחידת הרכב של "עורב צנחנים", ובשנתיים האחרונות שירת כקצין רכב. חבריו למילואים מספרים שנהג להכין קפה וכינס מסביבו את כולם, כך ישבו כל לילה ודיברו עד שעה מאוחרת. שלמה אפלר תיאר אותו: "גנץ היה מעשי, רץ לפני כולם עם הפג'ו 104 שהיה עמוס בכל טוב ובדברים שאף אחד לא חשב עליהם, העוגיות הביתיות והיין".

חבריו הרבים ושכניו מספרים על מי שאהב לטייל עם משפחה וחברים ולצלות בשר על האש, שידע לתקן תקלות, בכל פעם שנזקקו למשהו – אוטומטית קראו לו. הראשון שהתנדב לעזור. איש של נתינה גדולה, שאהב לעשות לטובת הכלל.

בשל בעיות הרגליים והגב שוחרר זהבי משירות מילואים פעיל באוקטובר 1993 במסיבת פרידה מרגשת.

בתאריך 25.02.1994 התחולל הטבח במערת המכפלה. זהבי הוזעק על ידי יחידת החירום של המשמר האזרחי לאזורים רגישים, בין היתר לאזור בו עבד מחשש למהומות, עם נשקו האישי. זהבי נהרג מפליטת כדור מנשקו בעת שמירתו בלילה.

זהבי גנץ נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט"ז באדר תשנ"ד (27.2.1994), בן ארבעים וארבע בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית אתא. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, אם, שני אחים ואחות.

סלע מהגלבוע משמש כמצבה על קברו. עליו כתבה המשפחה: "עין טובה, חבר טוב, שכן טוב, לב טוב" (מתוך מסכת אבות).

יהודית אשתו ספדה לו: "זהבי אהב לחיות, הוא ידע לנצל את הטוב שבחיים וליהנות מכל רגע ... ואין כמעט תמונה ללא חיוך או פעילות שהנאה בצידה. אך זהבי איננו. תמיד ידעתי שלזהבי יש קשר נהדר עם אנשים. לא הייתה לו כל בעיה לפתוח בשיחה עם כל אדם ולאחר מספר דקות הוא כבר היה חבר שלו. לא התפלאתי שבכל מקום מצא מכר. ... איך ייתכן שהסתלק לו לבלי שוב. זה לא מתאים לו. הרבה יותר מתאים לו לחזור, לפתוח את הדלת בחיוך רחב מתחת לשפם ולומר: 'עבדתי עליכם'. ... אך זהבי איננו. ... היום ברור לי יותר מתמיד, שכפי שזהבי אהב את כולם, כך כולם אהבו אותו ... ביתנו היה תמיד בית חם ופתוח, תמיד מלא אורחים, וכך יישאר. ... זהבי היה שם נרדף לשמחת חיים. זהבי היה שם נרדף לעזרה לזולת. זהבי היה שם נרדף לאהבת האדם באשר הוא אדם. תמיד עם חיוך גדול מתחת לשפם מפואר, שאותו אהב ללטף ובו התפאר. לזהבי היה לב ענק, וכך התאהבו בו כולם, בזכות הלב והחיוך. לזהבי היו המון חברים שידעו שתמיד יוכלו לסמוך עליו, לבטוח בו ולפנות אליו בכל עת ובכל בקשה. לי ולילדים הוא היה עוגן וייחוס, שמחה וגאווה. היינו גאים שהוא שלנו. שכל הטוב הזה הוא קודם כול שייך לנו. העיניים היפות והגדולות שלו היו מקום לצלול אליו ולהרגיש רוגע וביטחון, וחיבוק שלו היה תמיד חם ומלא אהבה. היה מהמתנדבים תמיד, בכל מקום – בקהילה במצוקת קליטה, בבית הכנסת, בצבא, במשמר האזרחי, בכל מקום בו נדרשה עזרה ותמיכה. במותו השאיר חלל גדול בכל מקום בו הכירו אותו. חלל גדול שזועק את הריק."

אושרי בִתו הבכורה כתבה: "אבא! אני ניצבת מול קברך, אך איני יודעת מול מה באמת אני עומדת. ולחשוב שכמעט עברה שנה וכל כך מהר חלפה. כל יום וכל דקה עברו להם עם המחשבות, הזיכרונות והקונפליקטים. אך בצילך אני חיה כל העת. משלימה את משפטיך החסרים לי מאוד, מנסה להמשיך לבצע את מנהגיך. אך לא כמוך, אינני מגיעה לקרסוליך. אינני מצליחה עדיין להבין את עומק האסון. בעוד מספר ימים יגיע יום השנה, כולנו נתקבץ יחדיו, חברים ומשפחה ומכרים, ממאנים להאמין, אך אלה החיים. החיים אכזריים ומאוד לא צפויים".

"אבא! רק שמונה שנים זכיתי להיות איתך," ספדה לו אודיה בִתו. "זה נורא קצת. אני מקנאה באושרי ואלחי שהיו איתך יותר ממני. כולם אומרים לי שאני דומה לך. אותן עיניים, אותו חיוך והעיקר – אותו אופי. כל הזמן אומרים לי שאני נורא דומה לך בהרבה דברים: שאני עושה, שאני חברה של כולם, שאני אוהבת לעזור; ופעם אחת, בסוף הארוחה של ערב שבת, הוצאתי גרעינים מהכיס, שמתי על השולחן והתחלתי לפצח ופתאום נהיה שקט וכולם הסתכלו עליי. לא הבנתי מה קרה עד שאימא הסבירה לי שככה בדיוק היית נוהג... גם הזיכרון שלי דומה לשלך. אני לא זוכרת שמות של אנשים ואני נותנת בהם סימנים, כמו שאתה היית נותן, ככה אימא אומרת. אבל זה לא עוזר לי. לפעמים, כשאני רואה ילדים אחרים עם אבא שלהם, אני נורא מקנאה. אתה כל כך חסר לי, אבא. אני זוכרת בעיקר את הטיולים שטיילנו יחד, והבילוי בכנרת הוא הזיכרון הכי יפה שלי, שעוזר לי בלילה לגרש את החלומות הרעים, אני כל כך רוצה לא לחלום יותר חלומות רעים. רק טובים. הלוואי!"

רני גנץ אחיינו כתב: "לזכרו של דוד יקר! זהבי, מורי ורבי בעזרה לזולת ויצירת קשרים – חבריים, אמיצים, ענייניים, למעשה עם מי לא?! מאז ומעולם קינאתי ביכולתו להתחבר עם כל אחד בכל יום ובכל מצב, ומכאן כמות חבריו ומוקיריו. קינאתי ועדיין מקנא אני באמביציה שתמיד טמונה בו לעשות. תמיד שמח, גם אם היה צורך בהפעלת מאמצים פיזיים מרובים, ועל חשבון מנוחתו. שמח אני לראות כי טוב ליבו זה וכישרונו טמון גם בכל אחד ואחת משלושת ילדיו. אני עדיין יכול לראות את דמותו, עם החיוך כמובן. אני מתנחם בידיעה שזהבי נמצא איתנו כל הזמן אך נאסרת עלינו הפגישה, וזהבי, על אף געגועיו אלינו, לא יפר איסור זה שבא משמים."

רות, בת דודתה של יהודית, אמרה: "זהבי הותיר חלל עצום, המון 'אין'. אין חיבוק אמיץ, אמיתי, חזק. ... תוך כדי החיבוק הוא היה יורד עליי, מכסח אותי. אבל הכול נאמר באהבה עזה במיוחד".

הקשר המיוחד של בני רוזן עם הוריו המאמצים נמשך כל השנים, והוא ספד לזהבי: "כיצד עוזב אותנו אדם בעל נוכחות כובשת ובולטת שחסרונו מיד כה מורגש? ואנחנו לא נפרדנו לשלום ואין בכוחנו לעמוד בכאב המצמרר. והשאלות, שתשובות להן אין, מעצימות את תחושת האובדן ומגדילות את משקלו לממדים בלתי ניתנים למשא. רוצים להתחבר אל השעות, הרגעים, וחלקיקי הזמן האחרונים בחייו: מה בדיוק עשה, על מה חשב. ואולי בא לו המוות בחטף, ושמא היה עייף מלהרגיש או שהיה שקוע בענייניו. ולכל הפחות בצל ידיעה שלא סבל ברגע האחרון, שאלות שאין להן מענה. ... החלל איננו מתמלא לעולם, והחיים לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני האסון." לאחר מותו של זהבי, קרא בני לאחד מבניו על שמו.

המשפחה והחברים כינסו את הזיכרונות ואת התמונות לספר זיכרון.

במלאות עשרים שנה למותו, יזמה בִתו אודיה הפקת סרט לזכרו, "בעקבות אבא", ובו התחקתה על עקבותיו, כדי לתאר את דמותו ואת אישיותו בעזרת בני המשפחה וחבריו. הסרט הועלה לאתר היוטיוב.