בן פנינה (פרלה) ואפרים גרבר. נולד בכ' בכסלו תרצ"ח (24.11.1937) בכפר אתא (היום - קריית אתא). בן בכור להוריו, אח בכור של יוסף.
חיים גדל והתחנך בכפר אתא. בתום לימודיו בבית ספר יסודי המשיך לתיכון מקצועי "בסמ"ת" בחיפה, אותו סיים במגמת אלקטרוניקה. מילדות היו לו חברים רבים שאיתם בילה מדי יום, רבים מהם נותרו חבריו כל החיים.
בשנת 1956 התגייס לצה"ל והוצב בחיל הים כטכנאי קשר. הוא שירת בתפקיד זה בשייטת 13, ובמסגרת שירותו צלל בנחל הקישון.
בכפר אתא חיים הכיר את דבורה, והם נישאו ב-1960. לזוג נולדו שני ילדים: דב וטלי.
בתום שירות החובה המשיך חיים לשירות קבע בחיל הים. הוא שירת כטכנאי אלקטרוניקה באח"י (אוניית חיל הים) "נגה" ואז החליט להצטרף לקורס חובלים. משסיים בהצלחה את הקורס, במחזור י"ב, הוצב כקצין באח"י "חיפה" ובהמשך בפלגת הטרפדות (ספינות טורפדו). במסגרת זו השתתף במלחמת ששת הימים והיה שותף לעימות מול טרפדות מצריות.
בחודש אוקטובר 1967 השתתף בקורס קציני גנ"ק (גילוי, ניווט, קשר) מתקדם. במהלך הקורס השתתף בהפלגת אימונים על אח"י "אילת" בעת שב-21.10.1967 היא הותקפה והוטבעה על ידי טילים שירו המצרים מנמל פורט סעיד. ארבעים ושבעה מלוחמי המשחתת טבעו ועשרות נפצעו. חיים היה אחד הפצועים, למרות זאת השתתף באופן פעיל בניהול פעולות החילוץ מהמים.
בתום פעולת החילוץ הוא אושפז בבית חולים "אסף הרופא" והמשיך לשיקום ב"בית קיי" בצפון. משהתאושש שובץ לתפקיד בתחום החינוך, אך התלונן שאינו מתאים לתפקיד. לבקשתו שב לים, ובתום הקורס הוצב כקצין גנ"ק בסטי"ל (ספינת טילים).
מספר ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בעת המתיחות מול מדינות ערב, הטילה ממשלת צרפת אמברגו (איסור, חרם) על יצוא נשק צרפתי לישראל. האמברגו הביא לסיום פתאומי של שיתוף פעולה ביטחוני בין המדינות ולהפסקת הצטיידות צה"ל באמצעי לחימה צרפתיים. בדצמבר 1969 השתתף חיים במבצע "נועה" – צרפת בנתה עבור ישראל ספינות טילים, אך בעקבות האמברגו המתמשך סירבה להתיר לספינות להפליג מנמל שרבורג לארץ. במבצע הוברחו חמש הספינות מנמל שרבורג לארץ תוך הטעיית אנשי הנמל כאילו מדובר באימון, וחיים היה קצין הניווט בספינת הדגל שהובילה את הכוח.
לאור יכולתו במבצע הוא מונה למפקד הסטי"ל "חרב" עוד בטרם סיים את הסמכתו הרשמית לתפקיד זה. תפקידו הבא היה מפקד הנחתת "בת שבע" בזירת ים סוף.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים חיים פיקד על אוניית העזר אח"י "נוגה", אשר שימשה אוניית אם לסטי"לים שביצעו משימות אבטחת שייט ארוכות טווח בים התיכון. בהמשך עבר לשרת כמפקד יחידת השליטה של מפקדת חיל הים וכראש ענף אימונים.
חיים אהב מאוד את ההפלגות בים ואת העבודה השוטפת והאחריות בספינות בהן שירת. סיפר עליו מיכה רם, לימים אלוף ומפקד החיל: "היה מפקד מקצועי, חרוץ, מתמיד ואנושי. אחד ממאפייניו העיקריים היה חוסר נכונותו לעגל פינות, כל דבר צריך להיות מושלם. מאפיינים אלה הובילו אותו לתפקיד מרכזי כמפקד יחידת השליטה של מפקדת חיל הים. יחידה זאת מאפשרת למפקדת חיל הים להפעיל ולשלוט על כוחותיה, ולהבטיח שלא תהיינה חדירות דרך הים. תפקיד זה מילא בהצלחה, אחד השיאים היה בעת הפלגת שני סטי"לים לארצות הברית לחגיגות מאתיים שנות עצמאותה. חיים דאג בהצלחה לקשר רציף עם הספינות לאורך כל הדרך, כל זה נעשה תוך מספר שעות בודדות ובהחלט דרש מקצוענות ברמה גבוהה".
ב-1979 השתחרר מצה"ל בדרגת סגן-אלוף, ומעט אחר כך הצטרף לתעשייה האווירית. שימש כראש משלחת בסינגפור, באינדונזיה, בפיליפינים ובתאילנד ועשה רבות לטובת הפיתוח העסקי של התעשייה האווירית במזרח אסיה. עם חזרתו לארץ שימש כסמנכ"ל התעשייה האווירית לתפקידים מיוחדים. עבד מול מדינות זרות, ובין היתר פעל רבות לפיתוח הקשר העסקי עם ירדן לאחר חתימת הסכם השלום עימה ב-1995.
מפקד חיל הים, אלוף מיכה רם, תיאר את עבודתו של חיים: "הוא היה איש עקרונות וחשיבה עצמאית ובעל יוזמה. תכונות אלו הובילו אותו לעתים לידי עימות עם דרגים בכירים בחיל הים ובתעשייה האווירית, שכן לא חשש להביע בקול רם את עמדותיו... תכונותיו שסייעו לו בתפקידיו בחיל הים סייעו לו גם בתעשייה האווירית, תוך שהוא זוכה להערכה רבה מדמויות מרכזיות במערכות ביטחוניות של מדינות זרות. בכך תרם למדינת ישראל בכלל, ולתעשייה האווירית בפרט".
בשנת 2000 פרש מהתעשייה האווירית ומאז עבד כיועץ עצמאי וסייע לחברות שונות, בעיקר מארצות הברית, לפיתוח השוק בסינגפור.
חיים היה איש משפחה מסור. מכיוון שבדרך כלל נעדר מהבית ימים ארוכים עקב שירותו, דאג לפצות על היעדרו בימים בהם הגיע לחופשה והקדיש שעות אינספור לבילוי עם ילדיו. עבודתו גם גרמה לכך שהמשפחה נדדה לאורך השנים בין מקומות מגורים ברחבי הארץ, לימים הם התיישבו בכפר סבא.
בפנאי שהיה לו חיים הירבה לטייל עם משפחתו ברחבי הארץ. משהיה לסבא הקפיד לבלות הרבה עם נכדיו. חלק מהם גדלו בחו"ל והתארחו אצלו מדי שנה, סיפר חברו אורי: "סב גאה ומשקיע. בכל דצמבר היית צריך להרחיב את בית החזה בכדי לקלוט את כל ההנאה מכל אחד ואחת מהנכדים, שהרעיפו עליך מאהבתם".
מגיל צעיר ליוו את חיים החברים הרבים, שרכש בכל תחנות חייו. סיפר חברו אורי: "היית אספן של חברים, מכל חלקי עולם. גם חברים שכמונו, נבדלים שונים ומשונים, אספת אל חיקך החם והרחב. תחתיו פעל לב חזק, חם ואוהב, שלא מצא מנוח עד השגת המטרה – להיות תמיד זמין לצידך... היית הר של נתינה".
הפציעה באח"י אילת השפיעה על חיים כל חייו. הוא חלה במלנומה (סרטן עור) ולא התאושש ממחלתו.
חיים גבע נפטר בכ"ו בתמוז תשע"ד (24.7.2014). בן שבעים ושבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא. הותיר אישה, בת, בן ונכדים.
על המצבה כתבו אוהביו מילים מ"שיר הסַפָּנים" (נתן אלתרמן): "סופות כבר היו ושבע תחזורנה, אתה על המשמרת קם, אמיץ היה וזכור נא, כי את האמיצים אוהב הים".
ספדה אשתו דבורה: "לפני חמישים וחמש שנים זכיתי להכירך ולאחר שנה הפכת להיות בעלי, אהובי ומעל הכול חברי לחיים. היו לנו חיים טובים, מעניינים ומאתגרים ואלו הזיכרונות שיישארו אתי... לך יקירי אודה על האהבה והכבוד שהענקת לי. היום אני משחררת אותך – לך לשלום ונוח על משכבך בשלווה וללא מכאובים. אוהבת אותך תמיד".
ספדה הנכדה מטר: "הלוואי שהיה בשמים טלפון, כך שאוכל לשמוע שוב את קולך... מה שנותר לי הם זיכרונות ותמונות, ואלה לעולם יהיו איתי. אתה עכשיו בחיק אלוהים, ולעד תיוותר בליבי".
צביקה, חבר, ספד: "הדמעות ניגרות מעצמן, ואין עוצר בעדן מלהמשיך ולבכות לך, מפקד וחבר. יש האומרים שככל שסבלו וייסוריו של האדם גדולים יותר כך נשמתו תהא זכה יותר בבואו לשערי גן עדן. חיים לא היה צריך לעבור את שביל הייסורים כדי לזכות באשראי זה, שהרי הוא היה זך, מורה ומצפן לבריות שסבבו אותו".
ספד אורי, חבר: "ברוחב לב, מתוך אושר של עשייה, חצית יבשות וימים בסיוע לחברים. חבר במלוא מובן המילה הרחב, וגם על ערש דווי, קצין וג'נטלמן... יורד ים ותיק בעל מראה מטעה. הסממנים היו חיצוניים, בתוך תוכך לא היו כל חספוסים...
חבר אתה כבר חסר, ואני מתגעגע".