בן חינה ושמואל, נולד ביום ג' בניסן תרפ"ה (28.3.1925), גדל ולמד בשכונת-בורוכוב (גבעתיים). מילדותו היה מטובי הספורטאים. אחרי שסיים את בית-הספר היסודי נתקבל לעבודה בבתי- המלאכה של הרכבת בלוד, עלה לדרגת מסיק ובגיל 17 כבר נהג בקטר. חיים נתחבב על חבריו ומנהליו בעבודה. בשעות הפנאי שימש כמדריך בסניף "הנוער העובד" בשכונת בורוכוב וב"הפועל" והיה מטובי הכדורגלנים בקבוצת "הפועל" רמת גן. היה חביב על חבריו וחניכיו ומסור למשפחתו. מגיל 15 היה בשירות הביטחון, ביום המשיך לעבוד ובלילות שירת בפלוגה המגויסת בגבעת רמב"ם. משהפסיקו שלטונות המנדט את העבודה ברכבות, התמסר כולו לשירות הביטחון ושירת בחטיבת "אלכסנדרוני". הוא הועלה לתפקיד מ"כ והשתתף בשמירה, בהגנה ובהתקפות על האויב בסביבה. בהתקפה על כפר סלמה נפצע כמה פצעים מרסיסי רימון. בשוכבו בבית- החולים לא התלונן על מכאוביו, אלא על הבטלה מאונס. ולחבריו שביקרו אצלו אמר: "הלוואי שאבריא במהרה ואוכל לצאת אתכם לפעולות חדשות". ואכן, הבריא ויצא.

לדרישת הנהלת-הרכבות הישראלית עמד להשתחרר מהצבא ולעבור לחיפה להדריך נהגי- קטרים, אך יום לפני-כן, ביום י"ד באייר תש"ח (23.5.1948), השתתף בראש כיתתו בכיבוש טנטורה ושם, תוך הסתערות על עמדת האויב, פגע כדור בראשו שעה קלה לפני השלמת כיבוש המקום. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה.