בנם של רוזה ושלמה. נולד ביום כ"ב בשבט תש"ו (24.1.1946) בעיר הנמל וולוס שביוון. אח של מרדכי (מוטי) ועליזה.

כפעוט גדל ביוון, כינויו – "חיימולי". כשהגיע לגיל שנתיים עלתה המשפחה ארצה, למדינת ישראל שזה עתה הוקמה, והם היו מראשוני המתיישבים באור יהודה, שם גדל והתחנך. למד בבתי ספר יסודי ותיכון ביישוב והיה לנער נבון וחרוץ, עצמאי ואהוד על סובביו. בשעות הפנאי הִרבה לארח את חבריו, נהנה לערוך מסיבות, להאזין למוזיקה ולרקוד.

חריף וחד-מחשבה, בלט בכישרונו לשפות. שלט היטב בשפה העברית, בשפה הספניולית וביוונית - השפה בה דיברו בני המשפחה בביתם. כן למד ערבית (ניב עיראקי) מחבריו לשכונה והפגין שליטה בשפה הבולגרית.

בהגיעו לגיל גיוס התגייס לצה"ל ושובץ לחיל רגלים לשירות בחטיבת "גולני", חדור מוטיבציה לתרום ולהצליח במילוי תפקידו. במהלך השירות עבר הכשרות רבות וביצע את המשימות שהוטלו עליו באופן מיטבי, יצר קשרים חברתיים טובים עם חבריו ליחידה. סיפרו אוהביו: "הוא אהב מאוד את ארץ ישראל ואת הצבא, היה 'פייטר', לא מוכן לשמוע מילה רעה על המדינה, באומרו - 'אצלנו המדינה הכי טובה'. לא פחד ממלחמה או קרב".

זמן קצר לאחר גיוסו איבד את אימו, שנפטרה כתוצאה מדום לב.

לאחר שחרורו משירות סדיר המשיך בשירות מילואים פעיל. השתלב בעבודות בתחום יציקת הנחושת, חרוץ ונכון לעבודה מאומצת. בזמן עבודתו בבית היציקה ביקש מחברו לסייע לו במציאת בת זוג וכך הכיר את אסתר. היא סיפרה כי תחילה סירבה לצאת איתו בגלל שגידל שפם, אולם הוא היה נחוש להכיר אותה ובאחד הימים הפתיע? כשטיילה ביפו בהגיעו מגולח וללא שפם. מאז היו יחד. חיים נהג לספר לבני המשפחה את סיפור היכרותם ולפתוח במשפט – ״אסתר לא רצתה אותי כי היה לי שפם״.

השניים נישאו ביום 23.3.1970 והקימו את ביתם בראשון לציון. שררו ביניהם אהבה גדולה, קרבה ופתיחות. הוא הקפיד לומר לאסתר בכל הזדמנות - ״אני לא שווה כלום בלעדייך, את אשת חיל״. כעבור כשנה ומחצה נולד בנם הבכור, מרדכי (מוטי).

כשציונות ואהבת הארץ פועמים בו נהג חיים להתייצב בשמחה לשירות מילואים ביחידתו כל אימת שנדרש. סיפרה אסתר: "בכל פעם שקיבל צו מילואים בדואר התרגש ופצח בריקוד". ביצע תפקידו הצבאי מתוך תחושת שליחות והתנהל לאור הערכים בהם האמין – יושר, מוסר עבודה והגנה על המולדת, הפגין מסירות ואחריות בביצוע משימותיו, נכון לסייע ליתר חבריו ליחידה.

מלחמת יום הכיפורים פרצה בשבת, י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973). משהחלו שמועות בדבר המלחמה ושיירות כלי רכב צבאיים נראו ברחובות, ארז ציוד צבאי וחיכה להתגייס. "חיים מיהר להכין תיק וחיכה לקריאה" סיפרה אסתר, "חלק ממה שארז הייתה קופסת מלח קטנה, הוא מאוד אהב להמליח את האוכל, אפילו אם לא טעם לפני כן. מרוב שמיהר לארוז, קופסת המלח נפלה לו במרפסת". עד מהרה גויס ונשלח ללחימה בחזית המצרית, בחצי האי סיני.

לאחר כמה ימי לחימה, במהלך הקרבות ב"חווה הסינית" סמוך לתעלת סואץ ולאגם המר הגדול נפצע קשה בראשו והובהל לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. בבית החולים עבר ניתוח מורכב שבסיומו נותר משותק בפלג גופו השמאלי. על הימים לאחר הניתוח סיפרה אסתר: "יומיים לאחר שראיתי אותו בבית החולים היו לי צירים וילדתי את בתנו השנייה. בזמנו נהגו לפרסם את הלידות ברדיו והרופא המנתח ששמע שילדתי מיהר לעדכן בכך את חיים שהראה סימנים של התעוררות. בתגובה לשאלתו של הרופא באשר לשמה של הבת הגיב חלושות וענה 'ו-רד, ו-רד' על שם אימו רוזה, כך התברר שהתפקוד הקוגניטיבי שלו תקין. כולם התרגשו והרופא זרק עליו פרחים מרוב שמחה".

לאחר מספר חודשי אשפוז החל בהליך שיקום ממושך ב"בית לוינשטיין" ברעננה, נתמך כל העת בבני משפחתו. תחילה חש תסכול עז נוכח פציעתו והנכות בעקבותיה, אולם בזכות גישתו האופטימית ויכולתו לראות את חצי הכוס המלאה הצליח להתמודד בגבורה עם סבלו תוך שהוא שומר על חוש הומור אופייני ויוצר חברויות עם שוהים נוספים במקום. סיפרה אסתר: "הוא היה אדם שמח, עליז, אהב לצחוק... על המלחמה לא דיבר. המשיך לכסוס את ציפורניו גם לאחר הנכות והייתי זורקת עליו כריות כדי שיפסיק והוא היה מתגלגל מצחוק... אהבו אותו מאוד ב'בית לוינשטיין'. התחבר לבחור נוסף ששהה במיטה מולו והם נשארו מחוברים, שמרו על קשר הדוק והתראו בשמחות של המשפחות".

בתום הליך השיקום ועם שחרורו לביתו נחוש היה לסגל לעצמו שגרת חיים מלאת תכלית ועשייה והחל לעבוד כפקיד מודיעין בתחום התעשייה והמסחר בתל אביב.

לבני הזוג נולדו שלושה ילדים – מרדכי (מוטי), ורד ושמואל (מוליק). ילדיו היו בבת עינו והנאתו מבילוי משותף עמם ומקניית מתנות וצעצועים שיהיו להם למשחק הייתה רבה. בני המשפחה נהנו לצאת לחופשות יחד וחיים הקפיד שלא לתת לנכותו להגביל אותם ולמנוע מהם את ההנאה ממנעמי החיים.

בזמנו הפנוי נהנה להאזין ולרקוד לצלילי מוזיקה יוונית, אהב מאוד את התרבות היוונית וחלם לטוס לטברנות שם.

היה אדם צנוע, אהוב על ידי משפחתו, מוקף בחברים, חרוץ ואוהב לעבוד. אדם שהסתפק במה שיש לו ולא רצה מעבר. חשובה מאוד הייתה לו רווחת בני משפחתו והוא נהנה לשמש עבורם עוגן ומקור תמיכה. "בתור בן זוג חשוב היה לו לאהוב ולהעניק", סיפרה רעייתו, "אני זוכרת שבעונת התאנים תמיד הלך לקנות לי תאנים שאני כה אוהבת, גם אם זה הצריך אותו לסחוב אותן עם יד אחת".

ב-1998, בחלוף עשרים וחמש שנה ממועד פציעתו, התמוטט בביתו ומאז שהה בבית החולים השיקומי ״רעות״ בתל אביב. בני משפחתו וחבריו הקפידו לבקר אותו תכופות, ונהגו לספר לו חוויות ולערב אותו בנעשה בחייהם.

לימים הפך לסב ונהנה מביקורי בנו עם נכדתו הבכורה, חש שמחה גדולה לראותה. "חיים נהג להרגיז את הנכדה כשלקח לה במבה בעת באה לבקר אותו. דבר שהעיד על חוש ההומור המפותח שלו" סיפרה אסתר.

חיים מנוח נפטר ביום ל' בשבט תשס"ט (24.2.2009). בן שישים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בראשון לציון. הותיר אחריו אישה, בת ושני בנים, נכדים, אב, אח ואחות.

ורד בתו כתבה: "עברו שנים מאז לכתך מאיתנו. הכאב והגעגועים חזקים ומתעצמים ככל שעוברות להן השנים. אנו נזכור לעד את החיוך שלך והצחוק המתגלגל, את אהבתך למדינה וגאוותך לחיות ולשרת את מדינת ישראל, את אהבתך למוזיקה היוונית שגדלת עליה. בזכותך הפכנו להיות משפחה אוהבת ומלוכדת... אני מתגעגעת לאווירה של יום שבת בבוקר עם הבורקסים, הערק שהיית שותה טיפה, לכך שמתחילת הרחוב הייתי שומעת את הקול שלך ויודעת שאבא שלי הגיע. מתגעגעת אליך ונקווה שטוב לך איפה שאתה נמצא".

חיים הונצח על ידי אביו בבית ספר ממלכתי-דתי באזור מגוריו.