בנם של יהודית וישראל. נולד ביום ג' באב תשי"א (5.8.1951) בבאר שבע.
ילד יפה, תכול עיניים ואהוב על כולם. גודל באהבה על ידי אימו, כשאחיותיה והסבים עזרו לה. את חופשות הקיץ העביר לעיתים אצל דודתו בתל אביב. "מינקות ידעו כולם", כתבו אוהביו, "נולדת מנהיג. מנהיג חביב, שובב ואמיץ מאוד שגרר למעשי הקונדס שלו את כל החברים ובני המשפחה". בלט כדומיננטי במשחקים בבית ובחוץ, בטיולים ובתעלולים.
למד בבאר שבע, בבית הספר הממלכתי-דתי "סיני". המשיך לתיכון מקומי, ואחרי זמן קצר עבר ללמוד בישיבת "בני ציון" בירושלים. שנה וחצי אחר כך, בכיתה י"א, שב לבאר שבע וסיים תיכון בעיר. הוא לא היה דתי אך מאוד אהב את המסורת, הקפיד על ערכי כיבוד מבוגרים, וטקס בר המצווה שלו כלל קריאה בתורה לתפארת.
מגיל צעיר גילה אהבה עזה לכדורגל, כשחקן וכאוהד. קבוצת "הפועל באר שבע" הייתה לאהבתו הגדולה, שליוותה אותו כל חייו.
בסיום לימודיו התיכוניים התגייס לצה"ל, ושירת כנהג בבית הספר לקצינים. בהמשך עבר קורס קצינים, וב-1972 שובץ כקצין תובלה בסיני.
מתחילת דרכו כקצין בלט ביכולותיו, ובתום שירות החובה המשיך לשירות קבע. במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 שירת בסיני, ובקרבות נפגעה שמיעתו. אחר כך עבר צפונה ובמלחמת לבנון ב-1982 היה קצין האספקה של אוגדה 252 בלבנון.
סיפר אלוף עמנואל סקל: "מי שלא ראה את החורף של 1983 בלבנון לא יבין על מה מדובר: מוצבים סגורים, אספקה בהליקופטרים, אנשים יוצאים לחופש עם יסעורים, זו הייתה תקופה קשה מאוד ומאתגרת, וחיים תפקד כ'גנרל חורף' - נתן מענה מלא תוך כדי דאגה לכל חייל... בדיוני שיבוצים אצל הרמטכ"ל ביקשתי רק את חיים, אמרתי 'הוא בא לשרת אצלי. אני מכיר אותו מצוין ואני רוצה אותו".
במהלך שירותו בצפון נפגעה כלייתו, ונאלץ לעבור השתלת כליה בחו"ל.
בקיץ 1970 פגש חיים, אז חייל בסדיר, את מזל, תלמידת תיכון. הם החלו בחילופי מכתבים ועד מהרה היו לזוג. בפגישה בבית הוריה, כשכבר היה קצין, אמר שהוא רואה בה את אשתו לעתיד, ומזל ענתה: "חודש נובמבר הוא חודש נעים ויפה לנישואים". ב-6.11.1972 הם נישאו גרו בבאר שבע, בירושלים ובקריית אונו ובהמשך בנו בית בגני תקווה. "וכמו כל פרויקט לוגיסטי שחיים צלח היטב" סיפרה מזל, "בתוך שישה חודשים מהרכישה הושלמה הבנייה ועברנו לווילה מדוגמת, עד לרמת פרחים בגינה".
ארבע בנות נולדו להם – עידית, אביבית, אוריטל ויעלה. בעל ואב מסור ואוהב היה, אהב לכתוב ונהג לכתוב מכתבי אהבה למשפחה מכל מקום בו שהה. אמנם בדרך כלל הגיע הביתה רק פעם בכמה שבועות, אך ידע ליצור זמן איכות משמעותי עם בנותיו, מלא בחיבוקים אוהבים ובחוויות. היו טיולי טבע עם ערכי מורשת קרב וסיפורי ארץ ישראל היפה, והיו שבתות של כדורגל יחד איתן. "כל אחת מאתנו", כתבו הבנות, "ידעה היטב שיש לה על מי לסמוך, שלא משנה איפה אבא נמצא פיזית, ברגע שתצטרך אותו יהיה שם בעבורה ויהפוך עולמות בשבילה".
בתחילת שנות התשעים הגיע למפקדת חילות השדה (היום – מז"י, זרוע היבשה). עם בואו הכניס למפקדה רוח חדשה וחולל בה שינוי ארגוני ניכר, איחד את המענה הלוגיסטי ליחידות לגוף אחד עצום שדואג להכול. "אני קצת חששתי מהמהלך עצמו ומהיכולת שלנו לשלוט בו", תיאר האלוף סקל, "וחיים בשקט הנפשי שלו ובירידה לפרטים שלו שלט במהלך העניינים באופן יוצא מהכלל. שום בעיה לא נשארה ללא פתרון והיום אף אחד לא מבין איך היה קודם אחרת".
בנוסף הנהיג 'שישי אישי' שאליו הזמין את כל פקודיו. ניהל עם כל אחד שיחה אישית ועודד אותם לשתף אותו בכל מה שמטריד אותם. כן פרסם פקודה ולפיה על כל מפקד ונגד חלה חובה לאמץ חייל בודד, ולא רק לחג, אלא כאב שדואג לכל צרכיו. פקודיו העריצו אותו והעריכו את היותו כה מחויב לצבא ולהם.
בשנת 1995 החל את לימודיו בפו"ם, המכללה לפיקוד ומטה. למד מִינהל ציבורי והיסטוריה לתואר ראשון ושילב את הלימודים עם בניית בית המשפחה בגני תקווה.
ב-1997 מונה חיים, שהחל את דרכו כנהג תובלה, למפקד מרכז הובלה, בדרגת אלוף משנה. התפקיד כלל ארגון הובלת כל אמצעי הלחימה, הטנקים, הנגמ"שים, הציוד, מכליות המים, מכליות הדלק, הובלת החיילים, ההיסעים והאוטובוסים, יחד עם ניהול תקציבים של מיליוני שקלים בשנה, וגולת הכותרת - הנהגה ופיקוד על אלפי חיילים בסדיר ובמילואים, נהגים, נגדים ומפקדים.
מילא את כל המטלות עד האחרונה שבהן וגם לקח את התפקיד צעד אחד קדימה. הבין את תחושותיהם של פקודיו, הפך את המרכז ליוקרתי ונחשק ושיווק את מקצוע הנהג כ'מקצוע לחיים'. לחייליו הבטיח לקדם אותם לאחר שחרורם, לאפשר להם להשלים לימודים ולשלבם כנהגים במערך התעסוקה האזרחי. בעזרת התשוקה שלו, אהבת האדם וגאוות היחידה כבש את לב פקודיו, הביא את חייליו לקצה גבול היכולת שלהם והוציא מכל אחד את המיטב.
סיפר אורי, עמיתו: "חיים היה איש מצחיק שנהג לבנות משפטים בתחביר ייחודי לו, עם עיוות של שמות אנשים בצורה מצחיקה מאוד. הוא 'שיחק אותה' תמים, אך היה ערמומי וידען, שלא ניתן לעבוד עליו... ההתנהלות ההומוריסטית והמתמרנת שלו אפשרה לו להתנהל מול נהגי התובלה, האפסנאים והטבחים, כל אחד ומאפייני תפקידו, כשהוא גם חבר של כולם וגם סמכותי מאוד".
רונית, ששירתה כקצינת בריאות הנפש, סיפרה איך לא היסס להיכנס לחדרו של חייל שאיים לפגוע בעצמו: "החייל נדהם שמפקד המרכז בעצמו נכנס, ואף שהיה נסער, חיים הצליח להרגיע אותו ולמעשה להצילו ממעשה פזיז וטרגי... חיים המשיך להיות עמו בקשר ישיר, לדאוג לשלומו וללוותו עד לסיום שירותו הצבאי".
בנאום בסיום תפקידו אמר: "הכבוד הוא הכוח המניע את האדם, בפקדך עליו אתה פונה אל האנשים שאהבת. הקדש תשומת לב מיוחדת לחיילים הצעירים, בחן מקרוב את רחשי הלב שלהם, את דרכיהם, את מנהגיהם והיה להם לאב, משענת ומורה. וזכור ידידי, החוכמה אינה להחזיק בקלפים טובים אלא לנצח בקלפים המצויים בידיך, ואני מבטיחך שדרכך תהיה סוגה בשושנים,
... העולם נחלק לשניים – אלה המאמינים בבלתי ייאמן ואלה המבצעים את הבלתי אפשרי. כישרון האדם פירושו לעשות את האפשרי בקלות, הגאוניות פירושה לעשות את הבלתי אפשרי בקושי. ולסיום אחי הלוחמים, שמרו על ארצנו הקטנטונת – אין לנו ארץ אחרת".
בשנת 2001 פרש לגמלאות מהצבא. "פתאום גילה שהוא אוהב לעשות עסקים, להתגנדר בחליפה אופנתית, לטייל בארץ ובעולם וליהנות מהחיים הטובים", תיארו בני המשפחה. פתח חברה בשם "נווה יעלה בע"מ", שעסקה בשירותי ייעוץ, עסקים ושיווק לפרויקטים. היה פעיל בארגון נכי צה"ל, עזר לרבים. גם הוזמן להרצות בנושאי חברה וביטחון – יחסי צבא וחברה, צה"ל במשימות חברתיות, האיום האיראני, ועוד.
קצת לפני פרישתו נסע עם משלחת מהצבא לארצות הברית ו"גילה את אמריקה". לאחר הפרישה נסע עם כל המשפחה לטיולים בארץ ובחו"ל, ראה הרבה כדורגל וחווה תקופה יפה. בשנים אלה זכה לנכדים, ונקשר אליהם בעבותות אהבה.
כמה שנים אחרי שעבר השתלת כליה חלה בסרטן, ולאחר שפרש מצה"ל המחלה חזרה. סיפרו אוהביו: "כשיצא לפנסיה היה מלא ברעיונות ואנו זכינו להמון זמן איכות אתו, לשיחות נפש, לשבתות וחגים שמחים ומאושרים, וגם לרגעים של תהיות ומחשבות. כשחלה עטפנו אותו בחום ואהבה, ולמעשה, עם כל הקושי שבהתמודדות הנפשית עם מחלת הסרטן, על כל המשתמע ממנה, היינו סביבו ובשבילו כל הזמן. באורח פלא, גם במחלתו, אבא היה שם בשבילנו".
חיים סרלין נפטר בכ"א באב תשס"ט (11.8.2009). בן חמישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אישה, ארבע בנות, נכדים ואח.
כתבה רעייתו: "חיי בלעדיו אינם אותם חיים, אך אני ממשיכה הלאה ומשתדלת, למען זכרו, ללכד את המשפחה... זכיתי בבעל נפלא ואוהב, כזה שאהבה נפשי, ובנותי זכו באב אוהב וחם שהיה מעורב בכל עולמן. הוא היה עולם ומלואו, הותיר את חותמו בכול והשאיר חלל עצום אחריו... אני כולי תפילה שמנוחתו בגן עדן שלמה, ומאמינה שהוא שומר עלי ועל כל משפחתנו מלמעלה".
ב-2016 פרסם נכדו יואב, במסגרת תוכנית הקשר הרב-דורי בבית ספרו, חיבור בשם "הג'יפ הבוער" ובו כמה סיפורי גבורה על אודות סבו.
במלאת עשור לפטירתו הפיקה המשפחה את הספר "אבא אגדה, חיים סרלין – מפקד ואיש משפחה", המביא את סיפורו לצד תמונות מכל תחנות חייו.