בנם של פורטונה וּויטה (ויקטור). נולד ביום י"ג בחשוון, תשי"א (24.10.1950) בקהיר בירת מצרים. ילד שביעי להוריו, במשפחה בת שמונה אחים ואחיות. אח של: יהושע, לונה, סעד, הלן, אסתר, מונה ושרינה.

חפץ גדל והתחנך בקהיר עד גיל חמש-עשרה. משפחתו השתייכה לקהילת היהדות הקָרָאית וגרה בסמוך לבית הכנסת של הקהילה. על אף שמשפחתו לא הייתה דתית, נהג להאזין לתפילות בילדותו. נער חברותי ויפה תואר היה, שבשעות הפנאי אהב לבלות עם חבריו, איתם שמר על קשר גם לאחר העלייה ארצה.

בשנת 1965 עלה עם בני משפחתו לישראל והצטרף לפנימייה צבאית בנתניה, "נעורים", שם למד מכונאות רכב. מכיוון שאהב לצוד נהג לצאת לציד חיות בר בשדות סביב המושבה, בתקופה שבה התגורר עם משפחתו ברעננה.

בשנת 1968, עם סיום לימודיו, התגייס לצה"ל ושירת בחיל החימוש. תחילה שירת בחטיבה 7 ובהמשך עבר לבסיס צאלים בתפקיד בוחן אוגדתי והתמחה במכונאות רכב וטנקים. משסיים את שירות החובה המשיך לשירות קבע, והוסמך לתפקיד מנהל מוסך.

באפריל 1973 איבד את אחיו הגדול יהושע, לוחם חיל רגלים שנפל בפעילות מבצעית סמוך לתעלת סואץ.

חפץ נפצע במלחמת יום הכיפורים, אך לאחר שהשתקם מן הפציעה המשיך לשרת בתפקידו כבוחן רכב בסיני ובשארם א-שייח.

ביולי 1976 נישא לבחירת ליבו לוליט ולאורך השנים נולדו לזוג ארבעה ילדים: מזל (זולי), אילנית, ישי וענן. נוכחותו הורגשה בכל מקום כבעל וכאָב, מעידה עליו אשתו. הוא היה איש עניו ובעל מידות טובות, אב אוהב ומחבק שהתעניין בילדיו וגילה כלפיהם אכפתיות רבה. ניהל איתם שיחות ארוכות וידע להביע את דעתו ולתת עצה טובה.

לאורך תקופת שירותו פגש את משפחתו בסופי שבוע בלבד עד לשחרורו מצה"ל בשנת 1988, בדרגת רב-סמל בכיר.

בגיל שלושים ושמונה, לאחר כשני עשורים שבהם שירת חפץ את מדינתו במסירות אין קץ, הוא פרש ופנה לתחום הדתי-רוחני שהעסיק אותו גם בעבר, עד שבשלה בו ההחלטה להקדיש לו את כל זמנו ומרצו. עבר להתגורר עם משפחתו ברובע היהודי בירושלים והחל בלימודי רבנות במטרה להיות רב בקהילת הקראים שאליה השתייך, ואכן כך היה. הוא נמנה עם קבוצת מועמדים לרבנות שהוכשרה לתפקידי קודש על-ידי ותיקי החכמים של העדה. ההשתלמות וההתמחות נמשכו מספר שנים ובסיומן נשלחו הבוגרים לניהול קהילות העדה בקריית גת, בירושלים ובאשדוד.

בשנת 1991 מונה לרבה של הקהילה הקראית בירושלים ומשפחתו ניהלה בית כנסת קראי בן שלושת-אלפים שנה, דירת מבקרים שיועדה לאורחים מן הארץ ומרחבי העולם וכן מוזיאון קטן אודות הקהילה. "כך זכה המרכז הקראי העתיק שברובע היהודי להמשך תחייה ופיתוח, כשאשת חפץ, מרת לוליט וארבעת הילדים משמשים מארחים לכל מבקר באותו מרכז, בפרט בימי החגים, כאשר עולי הרגל מבני-מקרא מתכנסים לקיים את מצוות החג...", תיארו גורמים שונים בהנהגת הקהילה.

חפץ היה איש יפה נפש ונעים הליכות, אשר מילא את תפקידו כרב באמונה ובסבלנות ועשה מעשים נאים ונדיבים. הוא זכה לתשבחות רבות ולהערכה מבני הקהילה על מסירותו חסרת התקדים, על ההשקעה שלו בזולת ועל ידיעותיו הרבות.

כך למשל כתבה לו משפחה שנעזרה בו: "ממשפחה שאינה שוכחת את הטרחה הרבה שהשקעת בבנה. השקעה ומצפון אישי מצדך היו דבר נפלא שקשה לתארו ובמילים קשה לבטא אותו..." פז כתבה: "תודה לך מקרב לב על ההשקעה והלמידה. ממך למדתי, השכלתי והתעשרתי". סוזי, חברת משפחה, תיארה אותו כגוף עם נשמה שהתהלך עלי אדמות עם הרבה קדושה ואהבה לזולת.

חפץ הרצה על היהדות הקראית בפני גופים שונים, בהם יחידות צה"ל שהגיעו אליו במסגרת סדרות חינוך, וזכה להערכה רבה על פועלו. כך נכתב במכתב הוקרה שקיבל מוועדת התרבות הארצית: "אנו מודים לך על מאמציך הרבים באירוח הנוער... ועל הדרשה הנפלאה מקרבת הלבבות לשם יתברך".

בשנת 1992 עבר חפץ עם משפחתו מירושלים לאשדוד והחל לכהן כרבה של קהילת "בני-מקרא" בעיר. עבודתו כללה תחומים מגוונים של הנהגה דתית, כגון שחיטה, כשרות, קיום דיני טהרה, הדרכת חוגי בני מצווה, ייעוץ לזוגות העומדים להינשא ועוד, אולם יותר מכול מילאה את נפשו אהבת התפילה. סוּפר כי "מי ששמע את תפילותיו של הרב יזכור תמיד איך ריגשה תפילתו את הקהל והפכה אותה לחוויה רוחנית עמוקה".

לאורך השנים סבל רבות ממצבו הרפואי עקב הפציעה מימי הצבא והטיפולים שנאלץ לעבור בבתי חולים ובביתו, אך גם בעקבות אירוע לב שעבר, אשר אילץ אותו להתאשפז לעתים תכופות. על אף מחלתו וחולשתו בשבועות האחרונים לחייו, המשיך להיות מודאג מעתיד הנהגת הקהילה ועסק בהקמתה של קבוצת צעירים נוספת לחזנות במסגרת תכנית שהגה להכשרת חזנים צעירים. הוא הספיק לשאוב עידוד מהתקדמות התכנית, אך לא זכה ליהנות מפירותיה. בספטמבר 2003 כוחותיו לא עמדו לו עוד.

חפץ חיים נפטר ביום ו' באלול, תשס"ג (3.9.2003). בן חמישים ושלוש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין באשדוד, בחלקת הקראים. הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, נכדים, אח ואחיות.

על המצבה כתבו אוהביו "זכרך לא ימוש מפינו לעולם". והוסיפו, על פי אותיות שמו: "חזקו ויאמץ לבבכם / פי צדיק יהגה חוכמה / צדיק הוא, חיה יחיה".

לוליט רעייתו ספדה לו: "אהבה ראשונה הייתה לי איתך, ואחרונה שתישאר איתי לנצח... התחזקנו בזה שהיית כלי לשליחותו של האלוהים. בעלי אבינו וסבנו שמור עלינו מלמעלה, והנחנו בדרכנו".

כתבו בנותיו מזל ואילנית: "כולנו מוצפים געגועים מעברך, מתרפקים על זיכרונות רבים... זכרך חרוט עמוק בנפשנו, כי אתה היית כל חיינו" וכן "איבדנו אבא, סבא, רב, אח וחבר... ואת דמותך וזמירותיך לא נשמע שוב. רוחב לבך, הנדיבות שבך והאהבה לזולת, כל השלמות הזאת הייתה גדולה מאוד ואפיינה רק אותך. את שליחותך בעולם הזה מילאת בגאווה".

במלאת שלושים יום לפטירתו כתב חברו יוסף שיר קינה בהוקרה למשפחה המתאבלת: "הופעתך המחייכת מול עינינו לא תמוש / ונזכרך בטוב עד הייאוש / ... היו בך ייחודיות של אחווה וידידות / עזרה לזולת, לא חסכת מילה של תקווה / או מעשה טוב על חשבון הבריאות – והכל בצניעות. // זה התבטא גם בתפילתך המתונה ובקולך הערב / השארת בנו השראה של התרחבות נימי הלב / ותמיד ביקשתי מה' שישמרך / כאילו שנולדת רב מבטן ומלידה / למרות שקולך נדם – נבראת בצלם האלוקים / ובמובן רב נשארת בן-אדם / יהיה זיכרונך לברכה".