בנם של רחל ומאיר. נולד בשנת תש"ג (1943) במרוקו.

בשנות החמישים עלה לישראל עם משפחתו. הם התגוררו במושב נורית על הר הגלבוע וטוביה למד במוסדות החינוך המקומיים.

לאחר סיום לימודיו התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בסיירת גולני.

בשנת 1972 התחתן טוביה עם ורד חברתו. השניים התגוררו בכרמיאל, שטוביה היה בין מייסדיה כמה שנים קודם לכן, אחרי שחרורו מהצבא.

כן היה ממקימי המושב אל-על (שנקרא כיום אלי-עד) ברמת הגולן.

במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 טוביה התגייס למילואים. במהלך הלחימה נפצע קשה מפגיעת נגמ"ש.

אף שרגליו נקטעו, רוחו לא נפלה. הוא אהב את החיים והמשיך "לטרוף את העולם", לטייל, ליהנות במיוחד מהרגעים הקטנים ולהעריך כל יום. מעולם לא אִפשר לפציעה ולנכות להגדיר אותו ולהגביל אותו.

לבני הזוג נולדה בת, אור, ובני המשפחה מספרים שטוביה בכה מאושר ליד חדר הלידה. האבהות הייתה בשבילו מקור לגאווה, לשמחה, למסירות ולאהבה אין-סופית. אור סיפרה שהוא היה אבא מיוחד במינו - עם לב רחב ופתוח ואהבה רבה לאנשים, שאיתם תמיד דיבר בגובה העיניים. הסקרנות שלו המשיכה להוביל אותו בדרכו, ולצד עבודתו כמנהל תחנת דלק, תמיד הוא קרא, למד, התעניין וחיפש דרכים חדשות להבין את העולם.

הוא היה איש צנוע ומחובר לאדמה, למדינה ולאנשיה. אהב לטייל בארץ, לקרוא וללמוד.

טוביה ביטון נפטר ביום כ"ב בתמוז תשס"ה (29.7.2005). בן שישים ושתיים בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכרמיאל. הותיר אחריו אישה, בת ואחים.