בנם הבכור של ויולה ועמוס. נולד ביום כ' בכסלו תשט"ו (15.12.1954) ביישוב כפר יונה שליד נתניה. אח לתמר, רפאל (רפי), ניצה, שמעון ומשה.
יגאל גדל במשפחה אוהבת ומלוכדת שבין כל חבריה שרר קשר חם וקרוב, וספג את ערך המשפחתיות ועוצמותיו. כילד עבר עם משפחתו לנתניה, ובה התחנך במסגרת החינוך הממלכתי-דתי. החל את לימודיו בבית הספר היסודי ״שחל״, וסיימם בבית הספר התיכון המקצועי ״שפירא" שברחוב סיני, שם רכש את מקצוע מכונאות הרכב. עבד במקצוע זה ורכש ניסיון וידע.
בשנת 1972 התגייס לצה״ל, הוצב בחיל התותחנים ושירת, בין היתר, כנהג. לקח חלק במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973). לקראת סיום שירותו, לקה בזיהום שפגע בכליותיו. על אף מצבו הרפואי, התעקש לסיים את שירות החובה והשתחרר מצה״ל בתום שלוש שנות שירות. הוכר כנכה צה"ל.
את כרמלה, אחות חברו הקרוב ושכנתו, הכיר עוד בנעוריו. קשרי חברות התקיימו גם בין הוריהם, ויגאל הרבה לשהות בביתם. החיבה ההדדית ששרתה ביניהם התעצמה עם השנים, אך מערכת היחסים ביניהם התפתחה אט אט. באחד החגים אזר אומץ, הזמין את כרמלה לצאת לטייל בשכונה, וגילה בפניה את רגשותיו. מאז לא נפרדו השניים, ולאחר קבלת אישור הוריהם, לנוכח פערי הגיל, הפכו לבני זוג. חגיגת כלולותיהם נערכה בשנת 1979, ואת ביתם הקימו בשכונת ילדותם בנתניה.
במרוצת השנים נולדו ארבעת ילדיהם – עמי, ברוך, לילך וגילת. "יגאל היה בן זוג מושלם," סיפרה רעייתו, "חבר אמיתי ואבא נדיר. חש כלפינו אחריות, השקיע בקשר הזוגי ובמשפחה בלי גבול. גונן עלינו, דאג לשלומנו, ולא החסיר מאיתנו דבר."
יגאל – שכונה גם "כלפו פונפון" בפי אוהביו – היה אדם נדיב, מלא אהבה ורגש, ניחן בלב רחב ופתוח וביכולת נתינה אין-סופית. "היה תמיד הראשון להתנדב והראשון להתייצב, כל אימת שמישהו בסביבתו נזקק לעזרה," סופר עליו. עוצמתו הפנימית והאינטליגנציה הרגשית המפותחת שבורך בה אפשרה לו להרגיש בנוח עם כל אדם – מילד ועד מבוגר, ליצור קשר מיידי ולהעניק תחושת ביטחון ורוגע. "איש מדהים, ענק בענקים," תיארו מוטי, בן דודתו. "הוא היה אדם מאוד ליברלי ומפרגן, אִפשר לאנשים לעשות מה שהם רוצים וללכת בעקבות התשוקות שלהם," סיפרו בני המשפחה.
בשנת 2003, כשהיה בן ארבעים ושמונה, נולד נכדו הראשון, ויגאל, שאהב כל כך ילדים, הפך לסבא המתפקד כאבא. "הנכדים היו בראש מעייניו," סיפרה בתו, "הוא גידל את הנכדים, החזיר אותם מהגן, לקח אותם לארוחות צהריים במסעדות, טייל איתם, הראה להם דברים, הרעיף עליהם מתנות ושיחק איתם במשך שעות."
מלבד הבילוי עם הנכדים, אהב מאוד לשהות בטבע, רכב על סוסים ויזם יציאות לטיולים ולפיקניקים.
יגאל אהב את החיים, רצה לחוות עוד חוויות, להמשיך לבלות עם אהוביו, לטייל ולהגשים חלומות – אך לא הספיק. מאז שירותו הצבאי התמודד עם מחלת כליות קשה שבגינה נאלץ לעבור השתלת כליה. חרף תופעות הלוואי שבאו בעקבות ההשתלה והקשו על חייו נהג באצילות נפש והשתדל להמשיך את חייו כרגיל. משהחמיר מצבו, אושפז בבית החולים ונלחם בגבורה עד רגעיו האחרונים, מתנחם במשפחה המפוארת שהקים ושליוותה אותו כל העת.
יגאל מימון נפטר ביום י"א בסיוון תש"ע (24.5.2010). בן חמישים וחמש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין "ותיקים" שבנתניה. הותיר רעיה, שני בנים ושתי בנות, נכדים ואחים. על מצבתו חקקו אוהביו אקרוסטיכון, משפטים שראשיתם מרכיבה את שמו: "יגאל בעלי אבינו וסבנו היקר, גומל חסד ולכל אחד עזר, את הכאב והייסורים בליבו שמר, לכולם 'יהיה בסדר' תמיד אמר". בתחתית המצבה, נחקק המשפט: "אוהבים אותך אבא".
כתבה אלמנתו: "יגאל, אומרים שהזמן זו התרופה, אבל בכל רגע של שמחה או עצב, כעס או כאב – אתה חסר. תמיד ידעת איך לסדר הכול, גיבור שלי. השארת חור גדול בלב."
כתבה בתו לילך: "אבוש, הזמן עובר והכאב גדל. אין רגע שאתה לא במחשבה, בחלום, בזיכרון. הנכדים יודעים שהיה להם סבא מספר אחת, לוחם אמיתי. אוהבים ומתגעגעים מלא, אהבה ללא גבולות. שלך לעד."
גילת, בתו הצעירה כתבה: "אבא יקר שלנו, בחיים היית גיבור ונלחמת עד יומך האחרון. תישאר גיבור לנצח. אמנם החיים חזקים יותר מהכול, אבל את הדרך שלך אנחנו נמשיך לעולם. ולא, הזמן הוא לא תרופה, והחיסרון שלך נמצא עם כולנו בכל יום, בפעולות הכי פשוטות של החיים. נזכור ולא נשכח."
כתבה אחותו ניצה: "אחי היקר, הלב מתפוצץ מגעגוע."
אחייניתו כתבה: "דוד שלי אהוב שלי, הותרת חור גדול בליבנו. תודה על זיכרונות טובים ממך. הגעגוע לא פוסק."