בנם של סימי ומאיר. נולד בשנת תשי"ג (1953) במרוקו. היה ילד שני במשפחה ולו שבעה אחים ואחיות: יעקב, אלברט, דודו, מיקי, פיבי, אלי ושרה.
יהודה היה למעשה כמו הבכור במשפחה, סיפרו אוהביו. מגיל צעיר כולם ראו בו כמנהיג וכמוביל, מודל לחיקוי והערצה בקרב אחיו, משפחתו וחבריו. כיבוד הורים ואהבת המשפחה המורחבת, החמה והמלוכדת אפיינו אותו בכל עת.
בהיותו כבן עשר עלתה המשפחה כולה ממרוקו לארץ והתיישבה במגדל העמק. למרות שסיים את חובת לימודיו כבר בכיתה ד' במרוקו (שם הם קראו לזה "סרטיפיקאט") חזר ללימודים בבית הספר היסודי "האר"י" ובתיכון המקיף. היה תלמיד מצטיין, עד כדי שלקראת סיום התיכון הוצעה לו מלגה כדי שימשיך ללמוד טרם גיוסו, אך הוא בחר להתגייס לצה"ל.
כבר כנער יצא לעבוד בכל חופשה מבית הספר. בדרך כלל עבד עם אחיו יעקב בקיבוצים בסביבת היישוב, והכסף שהרוויחו עזר בפרנסת המשפחה.
יהודה היה נער יפה, אהוב על הבנות ומרכז החבורה בכל מפגש של חבריו הרבים. אהב מאוד מוזיקה ובבית הקדיש שעות רבות להאזנה למגוון סגנונות. הזמר האהוב עליו, סיפר אחיו, היה אלביס פרסלי.
ב-1971 התגייס לצה"ל, שירת כנהג בחיל הקשר (היום – חיל התקשוב). לקראת סוף שירותו הצטרף לגלי צה"ל כנהג של ניידת שידור, ובעקבות השירות ביפו עזב את בית הוריו במגדל העמק ועבר לגור בבת ים.
אחרי שחרורו משירות סדיר המשיך לעבוד בגלי צה"ל במעמד אזרח עובד צה"ל עד 1985, ולאחר מכן המשיך לשרת בתחנה במסגרת שירות מילואים בתור הנהג של ניידת השידור של גל"צ – בין היחידים בארץ שהיו בעלי רישיון מיוחד לנהוג בניידת זו.
יהודה הקפיד להתייצב לשירות מילואים בגלי צה"ל כל אימת שנקרא, אהב את התחנה, הכיר בחשיבות העבודה בה ואף התנדב להמשיך בשירות גם כשהגיע לגיל הפטור. שירת בהתנדבות כעשרים שנה, עד נפילתו, ואף קיבל אות הוקרה בתור מתנדב מצטיין.
את נורית, אשתו ואהובת לבו היחידה הכיר לאחר שירותו, בזמן שכבר היה אזרח עובד צה"ל. הם נפגשו במקרה במסיבה של חברים משותפים ומאז לא נפרדו. מהרגע שנפגשו, סיפרה, ידע יהודה שהיא תהיה אשתו, דאג לה והתייחס אליה כמו מלכה – דבר שנמשך גם לאחר מכן בכל שנות חייהם המשותפים. הם נישאו בקיץ 1976 (בתאריך יפה: 7.7.76) ושנתיים לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, מיטל. בתחילה התגוררו בבית הוריה של נורית ביפו ולאחר מכן רכשו את דירתם הראשונה בבת ים. בהמשך נולדו להם שני בנים, יניר ושגיא, והמשפחה עברה לגור בחולון ולאחר מכן בראשון לציון.
במקביל לעבודתו בגלי צה"ל החל יהודה לעסוק גם בתחום הביטוח, ועד מהרה זכה להצלחה רבה בתחום. הוא הקים סוכנות ביטוח עצמאית בשם "מישג" (על שם ילדיו: מיטל, יניר ושגיא גבאי), אותה ניהל ביחד עם רעייתו נורית עד ליום פטירתו.
יהודה היה בעל ואב למופת. ילדיו היו גאוותו והקפיד לשמור עליהם מכל משמר. עשה רבות עבורם - ביקש להעניק להם את כל מה שחסר לו בילדותו.
היה אדם חכם וחד מחשבה, אכפתי ומלא בנתינה ונהג לתרום בסתר. רגישותו לאחר באה לביטוי בכל מעשיו, בחייו האישיים והמקצועיים ובכל דבר שנגע בו. לקוחותיו, חבריו ומכריו מספרים כי יהודה ידע לתת יחס אישי ונעים לכל אחד, ולא היה אדם שלא אהב אותו מאוד. בכל אשר פנה הכיר אנשים רבים והם הלכו בעקבותיו באש ובמים, ולקוחותיו שמרו לו נאמנות בסוכנות במשך שנים רבות.
יהודה היה אהוב מאוד בקרב אחיו ובני משפחתו המורחבת. למרות המרחק, הִרבה לבקר את הוריו ואחיו במגדל העמק ותמיד כשהגיע לבקר – השמחה הייתה רבה וכולם רצו לראותו. גם אחרי שנפטרו הוריו שמר על קשר קרוב מאוד עם כל אֶחיו וחגג עימם את כל החגים. "כשהגיע לשבתות ולחגים והלך לבתי הכנסת היו מכבדים אותו מאוד", סיפר אחיו, "הוא ידע למשוך אנשים אליו".
עמיתיו ומנהליו בתחנת גלי צה"ל מספרים כי "יהודה תרם תרומה עצומה לשידורי התחנה, התאפיין בלב רחב וברצון בלתי נלאה לסייע לתחנה ולאנשיה. כחלק מתפקידו השתתף באין ספור מבצעי שידור מיוחדים, שידורי חוץ בשגרה ובחירום ושידור הופעות חיות מרחבי הארץ". במלחמות ישראל ובעיתות חירום נהג לאסוף מכתבים ומברקים מחיילי צה"ל למשפחותיהם שבעורף בעת שביקר בבסיסים, במוצבים ובשטחי הכינוס השונים ברחבי הארץ כחלק משידורי גלי צה"ל. ביום העצמאות תשע"ט (2019) הוענק לו אות הצטיינות על פועלו הרב בתחנה.
שמעון אלקבץ, מפקד גלי צה"ל והעורך הראשי, סיפר: "הוא היה הרבה מעבר לנהג ניידת השידור, תפקיד חשוב בפני עצמו. יהודה הכיר כל חלק וכל פינה, ידע לפתור כל בעיה, גבר על כל תקלה - אפשר לומר שהניידת הייתה לממלכה הבלתי מעורערת שלו... הוא היה ללב פועם ולרוח שהניעה את הספינה בדרכה לשידורים השונים. בחיוכו התמידי, במסירות אין קץ, במקצועיות וברוחב לב היה יהודה למרכיב יסודי בתחנה".
בחודש יולי 2020, בהיותו ביום מילואים בגלי צה"ל, נפצע יהודה קשה בתאונת עבודה כשהגיע לטפל בניידות השידור. הוא פונה לבית חולים "איכילוב" ונכנס לניתוח דחוף, אך מצבו לא התייצב. עקב זיהומים וסיבוכים רבים הוא לא הצליח להתאושש מהפציעות ועבר ארבעה חודשי אשפוז קשים בבית החולים. בדיוק אחרי ארבעה חודשים מיום התאונה נפטר, בה' בכסלו תשפ"א, בשלהי השבת כראוי לצדיקים.
רב-סמל מתקדם יהודה גבאי נפל בעת מילוי תפקידו בה' בכסלו תשפ"א (21.11.2020). בן שישים ושבע וחצי היה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון בטקס צבאי מכובד עם המוני משתתפים, אשר תועד גם בתקשורת. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, נכדים ושישה אחים.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל בכיר.
הבן שגיא, שגם הוא שירת כחייל בגלי צה"ל, ספד לו: "אבא שלי היקר והאהוב. מה כבר אפשר לכתוב עליך שלא יישמע כקלישאה? על החיוך הכובש והקסם האישי? על הלב הענק שלך? על ההקרבה העצמית והרצון תמיד לעזור לכל אחד? על זה שלא משנה מה, תמיד כולם ידעו שאפשר לסמוך עליך ותמיד תמצא פתרון להכול?
אין אדם שביקש את עזרתך ולא נענית מיד. הרי אין חדר אליו נכנסת שלא מיד כל העיניים הופנו אליך. איש ישר וערכי, אהוב בכל מקום שדואג לשמח את כולם. גבה קומה ויפה תואר עם אנרגיה כל כך חזקה, שהותירה חותם על כל אחד ואחת.
בכל הספד נאמר על יהודה שלא היו אנשים כמוהו ושהיה איש מיוחד במינו. אז לצערי, אין לי איך לחדש לכם בהקשר הזה ואין מספיק שפות ומילים שאוכל למצוא בכדי לתאר אותך ואת פועלך, למזלי כל מי שהכיר אותך יודע מי אתה ואיזה אדם היית וההשפעה שלך על ליבם של האנשים תדבר בשם עצמה...
אני מצטער אבא, שלא יכולתי לעשות יותר. אני מצטער שנאלצת ללכת בדרך כזאת. אבל אני גם שמח. אני שמח שהייתה לי הזכות להיות הבן שלך, וללמוד ממך מהי נתינה. מהי אכפתיות ומהי מסירות. הלוואי שאגדל להיות חצי מהאדם שהיית. בשבילי תמיד היית סופרמן, תמיד מגונן עליי ומצדד בי, לא משנה בכלל מה הסיטואציה. תמיד שם בשביל להכווין ולתמוך...
אני מקווה שאתה רואה אותנו מלמעלה ותהיה גאה בנו בעתיד, אוהבים לנצח אימא, מיטל, יניר ואני".
המשפחה, ביוזמתה של הבת הבכורה מיטל, פועלת להנצחת זכרו של יהודה במסגרת פרויקט לשיקום יער נוף גליל במורדות נצרת בשיתוף עם קק"ל. כך הם תיארו את ההנצחה: "כדי שזכרו של יהודה שלנו, אבא, סבא, חבר יקר ואדם שנתן כל חייו מעצמו לאחרים, יישאר לנצח בין עצים ירוקים ומרחבים אינסופיים, שמהם ייהנו וישמחו אלפי אנשים, וכדי שאישיותו המיוחדת תהדהד ותמשיך לצמוח ולפרוח".
תצוגת מפה