בן יעיש וסימי. נולד בשנת תרצ"ג (1933) בקזבלנקה אשר במרוקו למשפחה ענייה ומרובת-ילדים. השכלה נרחבת לא נתאפשרה לו ובגיל צעיר התחיל ללמוד את מקצוע-המכונאות. באמצעות עליית-הנוער עלה לארץ וצעדיו הראשונים בה הביאו אותו לקיבוצים עין-השלושה ואפיקים למשך תקופות קצרות. במארס 1955 יצא לצה"ל עם גרעין תנועת-הנוער ונמצא בנח"ל המוצנח. לאחר מערכת-סיני נשא אשה ובמשך עשר שנות-נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים. מקצוע-מכונאות מאז היותו נער צעיר משך אותו, כאמור, הזדמן לו להפעיל כלי-רכב מסוגים שונים. נחשב למכונאי מוצלח ובכל זאת לא נירתע מחבוש את ספסל-הלימודים בערבים אחרי ימי-עבודה מפרכים כדי לתת גם גושפנקה תיאורית לידע המעשי-המקצועי, עטור הנסיון שלו, אשר הקנה לו שם דבר. אחד מתחביביו הגדולים היה קליעה למטרה. אף לשוטט על פני נופים רחוקים נכספה נפשו. היה בעל-מזג מלא חיים ותוסס. היה רגיש למעשיהם של זולתו כלפיו. מידה עצומה של התמכרות לחברים היתה בו וכשם שמסוגל היה לתת הכל ללא סייג למען ידידות זו כך ציפה גם ליחס דומה מחבריו. לכן לא אחת נצבט לבו על היחס החד-סיטרי של חבריו, אבל הוא לא היה מוכן להיכנע לאורח-החיים שתבע את העדפת האינטרס האנוכיי על פני המוסר הטמון ב"ואהבת לרעך כמוך". גם בעסקיו ובתחום-מקצועו היה האימון ההדדי בשבילו מעין פולחן שניסה לטפח אותו בכל יחסיו עם הבריות. דמותו היתה אב-טיפוס של תסיסה ודינמיקה, אש-תמיד של פעילות אינטנסיבית ועירנות שלא ידעה מרגוע. מדי פעם היה יוצא למילואים. לקראת מלחמת ששת הימים היה מודאג בעניין יחסי הכוחות הכמותיים שבין האויבים הסובבים אותנו לבין צה"ל. חיל מצטיין היה בפלוגתו, לוחם אמיץ היה ומלא נכונות לתת מאונו כמכונאי אומן בקרבות. גם בזמן מלחמת ששת הימים נמצא במסגרת זו. בהיפתח הקרב שנערך בשכם ביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), ישב יהודה על ג'יפ-סיור בראש חטיבת-שריון, כחלוץ העובר לפני המחנה, מתוך אמון מלא בכוחו של צה"ל לנצח - ויהי מה! ואמנם בהתקפת חיל-האויר במבואות העיר שכם נפל. הניח אשה ושלושה ילדים. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול.