בנם של שושנה ופליכס אדלר. נולד ביום ד' בתשרי תש"ז (29.9.1946) באילנייה. אח ליהודית.

את שנות חייו הראשונות עשה יואב במושבה אילנייה (סג'רה), ובגיל שש עבר עם משפחתו לקריית ים. למד בבית הספר היסודי "אורים" ביישובו. בכיתה ט' החל ללמוד בתנאי פנימייה בכפר הנוער "מבואות ים" הסמוך למכמורת.

אהב את הים והרבה לבלות בו. חתר במיומנות בסירת "חסקה" ובשעות הפנאי ובסופי השבוע התנדב כמציל בסוכת המצילים. בנעוריו גם בלט בין חבריו ביכולת הריצה המהירה שלו, והישגיו בענף זה היו יוצאי דופן.

באוגוסט 1964 התגייס לצה"ל ושובץ ביחידת הצוללות בחיל הים, היא שייטת 7. את שירותו החל כמכונאי בצוללות הראשונות של החיל – "רהב" ו"תנין". בשנת 1967 הצטרף לצוות שיצא לאנגליה ומטרתו הייתה להביא ארצה צוללת חדשה מדגם T – "אח"י לווייתן". הצוות הגיע לחופי ישראל בחודש יוני, יום לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים.

כמה חודשים אחר כך יצא יואב שוב לאנגליה וחבר לצוות שהביא את הצוללת "דולפין". בינואר 1968 מסלול השיט שלהם השתנה כדי להשתתף בחיפושים אחר צוללת "אח"י דקר", שאבדה במצולות ועליה חברים רבים שלו.

בתום שירות החובה המשיך לשירות קבע ארוך, ובמהלכו שימש במגוון תפקידים. הוא דרש מעצמו משמעת, יושר, נאמנות ומקצועיות וזכה להערכה רבה מכל מפקדיו ופקודיו. למרות השירות התובעני והקשה בצוללות חש יואב שביעות רצון, התגאה ביחידתו ולא ויתר על יציאה לים או לפעילות. מסירותו לכלי השיט ולצוותו הייתה מוחלטת, עד כדי כך שסירב לצאת לקורס קצינים מחשש שלא יוכל לשוב לפעילות בים היות שלא הוכשר בקורס חובלים. הפעילות הימית הייתה חשובה עבורו יותר מהדרגה שנשא.

בנוסף לצוללות, שירת תקופה מסוימת על ספינות "דבור". באחת ההפלגות הטביע עם צוותו סירת מחבלים שניסתה להסתנן לחופי נהריה. במלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973 שירת ב"דבורים" בזירת ים סוף.

בין יתר תפקידיו שימש מדריך ומפקד בקורסי צוללן בבסיס ההדרכה של חיל הים והכשיר דורות של צוללנים שהעריצו אותו ואהבו לשרת תחתיו בתום הקורס.

במסגרת תפקידו עמד בקשרי עבודה עם הצי השישי של ארצות הברית וביצע את משימותיו היטב. לפיכך בטקס מרשים שנערך על סיפון נושאת המטוסים "אייזנהאואר" הוענקה לו דרגת כבוד של הצי האמריקאי.

בגיל שמונה-עשרה הכיר את חיה, ועד מהרה התפתח ביניהם קשר זוגי. כעבור חמש שנים, באוגוסט 1969, הם נישאו, ואת ביתם קבעו בקריית ים. אהבה גדולה והערכה הדדית שררה בין השניים. בן ובת נולדו להם – עדו ועדית.

בשנות השבעים יצא עם משפחתו לשליחות לאנגליה במסגרת שירותו.

בשנת 1982 בנתה המשפחה בית ביישוב הקהילתי החדש יובלים בגליל התחתון, והייתה הראשונה להתיישב בו. יואב אהב את המקום וחש בו מאושר. למרות השירות התובעני בצבא מצא זמן להתנדב למען היישוב ולתרום מכישוריו הטכניים. גם מבחינה חברתית היה פעיל, ובלט במיוחד בנוכחותו על רחבת הריקודים וביצירתיות ובמיומנות שהפגין במסיבות בתפקיד המוזג – הברמן. בת ובן נוספים נולדו לו בשנים אלה – ענת וענר.

בתפקידו האחרון בשירות הצבאי שימש רס"ר שייטת 7. בשנת 1986, בתום עשרים ושתיים שנים בצה"ל, פרש לגמלאות בדרגת רב-סמל בכיר. החברים הקרובים שרכש בתנאי השירות הייחודיים של הצוללות המשיכו ללוות אותו גם לאחר מכן.

לאחר הפרישה נהיה אורח חייו נינוח יותר. הוא בילה הרבה בבית, שני ילדיו הצעירים זכו להרבה "שעות אבא", וכל בני המשפחה נהנו מן הארוחות שבישל. לימים התרחבה המשפחה, והוא זכה להיות סב מסור לשלושה נכדים.

בחייו כאזרח עבד כמה שנים במפעל "נמיק למבדא" בכרמיאל ולאחר מכן עבד כחמש שנים כמנהל מחלקת האחזקה במועצה האזורית משגב. במסגרת זו עבר בין יישובי המועצה ותרם רבות לפיתוחם ולקידומם. הקמת בית העלמין של משגב היה אחד המיזמים הקרובים לליבו, והוא "השקיע בו את כל הנשמה", כדברי רעייתו. את עבודתו תפס כמשימה לאומית חשובה לא פחות מהשירות הצבאי.

לאחר מכן עבד אצל יזמים פרטיים – בחברת "חשמל צורית", שם היה אחראי לתכנון ולהקמה של אתרים לאנטנות סלולריות, ובחברת "ליפוג'ן מוצרים" בפארק תעשיות משגב.

עם הקמת יחידת השיטור הקהילתי "המתמיד" במועצה האזורית משגב הצטרף אליה בהתנדבות ולא ויתר על אף משמרת.

יואב, חבר נאמן ותומך, אוהב אדם, בורך בחום אנושי ובשלוות נפש. למרות היותו מופנם ושקט, אהב חברה וחברותא. חיות, חיוניות וחיוך תמידי אפיינו אותו. כאיש של עבודה ושל מעשה העסיק את עצמו כל העת. כן אהב מאוד לטייל.

באוגוסט 2003 אובחן כחולה במחלת הסרטן והוכר כנכה צה"ל מאחר שצלל רבות בנחל קישון המזוהם במסגרת שירותו. הוא החל לקבל טיפולים בבית החולים "כרמל" בחיפה. יואב נאבק במחלה בעוז, ניסה כל טיפול שהוצע לו ולא נחלש ברוחו ובאופטימיות שלו. בשלוותו ובחיוכו שכנע את בני משפחתו ואת חבריו הרבים שהקיפוהו שינצח בקרב על חייו. הגינה היפה שאהב, המשפחה והחברים התומכים מילאו את ליבו והעניקו לו כוח, והוא נפתח, שיתף רגשות והתבטא בחוש הומור מבריק.

בתחילת שנת 2004 חלה נסיגה במחלה, ויואב נראה טוב, תוסס ומלא חיות. בפברואר טס עם רעייתו וחבריהם לבודפשט, בירת הונגריה, לחגוג את ההחלמה.

ואולם במאי חזרה המחלה, והוא שב לעבור סדרת טיפולים קשים, הפעם בבית החולים "רמב"ם". בנובמבר 2004 נמצאה לו תרומת מוח עצם, ולאחר הניתוח התאשפז למשך שלושה חודשים בבידוד. לאחר ימים של תקווה ושעות של כאב נכנעה רוחו האיתנה לגוף הפגוע.

יואב הדר נפטר ביום כ' באדר א' תשס"ה (1.3.2005). בן חמישים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין משגב. הותיר אישה, שני בנים ושתי בנות, נכדים, אם ואחות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "אהבתך תרפד דרכינו, וחיוכיך יאירוּם".

רעייתו חיה כתבה בשיר: "ילד היה במקום הזה / ושֵם נתנו לו הוריו / ילד היה במקום הזה / בשמו בחרו הם – יואב. // נער היה במקום הזה / בשדות והרים מטייל, / נער היה במקום הזה / אל עומק הים הוא צולל. // חבר היה במקום הזה / מסור, נאמן לידידיו, / חבר היה במקום הזה / חייכן, צנוע, עניו. // אדם היה במקום הזה / החיוך האיר את פניו, / אדם היה במקום הזה / ליבו קרן מעיניו. // גבר היה במקום הזה / הקים משפחה ואהב, / גבר היה במקום הזה / בנה בית, גידל ילדיו. // רֵע היה במקום הזה / חם, קרוב, מלטף, / רֵע היה במקום הזה / נוגע, חובק, עוטף. // אבא היה במקום הזה / אהוב, ידיד וגם סב, / אבא היה במקום הזה / הלך מאתנו – לא שב. // איש היה במקום הזה / לעד בליבנו נצרב, / שלי היה האיש הזה / חתום בנפשי – יואב".

כשבועיים לאחר פטירתו התפרסמה עליו כתבה בירחון "א-לה גוש" של מועצת משגב. בין היתר נכתב בה: "'בהשקט ובבטחה' – זוהי סיסמתה של שייטת הצוללות ... וזו ההגדרה המדויקת והמתומצתת לאישיותו של האיש היקר הזה".

בני משפחתו ותושבי יובלים הקימו ביישוב את מתחם "שבילי יואב", ובו שבילים מעוקלים, ירק, פסלים סביבתיים ורחבה עם תצפית על מפרץ עכו והים, מיצג המדמה סירת מפרש וגלעד אבנים שבמרכזו קטע משלשלת ברזל של ספינה. על שלט נכתב: "אהב אדם, אדמה וים".

באתר האינטרנט של המועצה האזורית משגב ובאתר של היישוב יובלים הועלו דפים לזכרו.

יואב מונצח באנדרטה לזכר בני היישוב יובלים שנפלו במערכות ישראל, בחדר ההנצחה ובאנדרטאות לזכר בני יישובי המועצה האזורית משגב שנפלו במערכות ישראל – גן הנופלים ואנדרטת "הנחל הדומם".