בן ליזה ואברהם. נולד ביום י"ט בתמוז תרצ"ד (2.7.1934) במצרים. ילד שלישי במשפחה, אח לאורה, נינה וסמי.

גדל בהליופוליס, פרבר של קהיר (כיום – חלק מקהיר). במקום גרו יהודים רבים והוא למד עד כיתה ז' בבית הספר היסודי היהודי "אברהם בטש". אז עבר יואל, שצרפתית הייתה שפת אימו, לתיכון צרפתי שפעל בחסות פארוק מלך מצרים. הוא הצליח בלימודים, ואף הוגדר כמצטיין שכבתי והוענקה לו מדליה.

יואל היה בן ואח אוהב, הירבה להשתובב עם אחיו הצעיר ממנו בשמונה שנים. אורה ונינה, אחיותיו הגדולות ממנו היו דוגמה ומופת עבורו. בשנות לימודיו היה חניך תנועת הנוער "הצופים" ואחר כך בתנועת "העברי הצעיר", שהייתה מקבילה לתנועת "השומר הצעיר".

לאחר הקמת מדינת ישראל עברה תנועת הנוער לפעילות מחתרתית והחלה להעלות בהדרגה את חניכיה לישראל, כאשר מדריכי התנועה הגיעו למשפחות ושכנעו אותן לאפשר לנערים לעלות. את התהליך שעבר תיעד יואל ביומן אשר מתאר ברגישות וביכולת ביטוי גבוהה לגילו, את כל החוויות שצבר במהלך תקופה זו. עם עלייתו ארצה הפסיק לכתוב ביומן.

כך עלה יואל בן החמש-עשרה לישראל לבדו ב-1949, לאחר שהייה של כמה חודשים בחווה חקלאית ליד פריז שבצרפת שהכשירה את הנוער לציונות וחיי קיבוץ. הוא הגיע לקיבוץ נגבה, יחד עם כל בני הגרעין שלו, שם למד ועבד. עבודתו הייתה במטעים, בעיקר התמחה בגיזום עצי פרי.

בתום לימודיו התגייס לצה"ל. לאחר שחרורו מהצבא עזב את נגבה והחל לעבוד כמדריך חקלאי בתחום המטעים והועסק על ידי הסוכנות היהודית. בעקבות עבודתו עבר לקיבוץ כיסופים בנגב הצפוני והחל לעבוד כמדריך חקלאי ביישובי האזור.

את אהבתו לצילום גילה דרך גיסו שמעון, בעלה של אחותו נינה, ובעקבות אהבתו החדשה נרשם לקורס ראשון מסוגו של משרד העבודה לצילום טכני-מדעי. יואל סיים בהצלחה את הקורס בן השנתיים שנערך בירושלים והחל לעבוד בתחום. נוכחות משמעותית בתקופה זו של חייו וגם לאחר מכן, הייתה של בת דודתו כרמלה ובעלה יוסי שלמד איתו בקורס הצילום.

בשנות השישים החל לעבוד באוניברסיטת תל אביב, תחילה במשכנה ברחוב הרצל בדרום העיר ואחר כך ברמת אביב. במסגרת עבודתו ליווה יואל בצילום מחקרים אקדמיים בתחום הבוטניקה. מאוחר יותר עם הקמת מוזיאון המדע בתל אביב (כיום מוזיאון ארץ ישראל) עבד כצלם במוזיאון ואף סייע בהקמת הפלנטריום. בזמנו החופשי השתתף בהקמת תערוכת העפלה במוזיאון חיל הים בחיפה.

שבתאי, חברו לעבודה במוזיאון המדע במשך שנים, תיאר את יואל כצלם מהמעלה הראשונה, שלימד אותו רבות על תחום הצילום וההפקה. שבתאי מציין כי יואל הצליח מאוד בכל אשר עשה. בני משפחתו מספרים שכל חייו סבבו סביב הצילום. בביתו נותר אוסף גדול של תמונות.

בשנת 1965 נשא את יהודית לאישה. ביתם הראשון היה בגבעתיים, לאחר כשנתיים הם עברו לקריית גיורא, שם נולדה בתם, איילת– את שמה בחר אביה כשראה את עיניה הגדולות. היא הביאה הרבה אושר לחייו.

היה בעל ואב מסור, היה לו קשר מיוחד עם אמו, אהוב על כולם, בעל ערכים של אהבת האדם. יואל היה אדם צנוע, נעים הליכות, רגיש וחברותי.

בשנת 1967, משלא גויס למילואים במלחמת ששת הימים, התנדב עם רעייתו לעזור בעבודה בקיבוץ כיסופים.

הודות ליכולותיו וכשרונו בתחום הצילום, הוצב יואל לשרת במילואים בחיל המודיעין, כצלם וכמפענח תצלומי אוויר. לאורך השנים צילם פרויקטים שונים, רבים מהם מסווגים.

ב-21.6.1972, בהיותו בשירות מילואים, נפצע אנושות בראשו בתאונה בין משאית לקומנדקר בו נסע. הוא הועבר לבית החולים תל השומר ומשם לבית לווינשטיין, ולאחר כשנה הועבר לבית חולים הרצפלד, שם שהה שמונה וחצי שנים בלא ששב להכרתו עד שנפטר.

סמל יואל כהן נפל בעת שירותו ביום כ"ט בטבת תשמ"א (5.1.1981). בן ארבעים ושבע בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקריית טבעון, בחלקה הצבאית. הותיר אחריו אישה, בת ואחים.

איילת בתו כתבה לו במעמד זה: "אבא שלי, הרבה שנים התבקשתי אך לא הצלחתי לכתוב עליך. כתבתי לך מכתבים, אך הם נשארו בינינו. היום אני מרגישה שאני במקום שמסוגלת לספר ולדבר עליך חלק בלתי נפרד אך גם בלתי מובן מחיי, ממני!

סיפור פציעתך הטרגי והמוות שהגיע מאוחר יותר שיבשו את חייהם של כל בני המשפחה. כמה קשה היה לכולנו להתמודד עם הכאב, התקווה, העליות והמורדות האינסופיים שליוו את מסכת העינויים הארוכה הזו. כשנפטרת- הייתה לכולנו הקלה כלשהי לדעת שיש לאן לבוא לבקר אותך, בכל יום, בכל עת.

למרות גילי המאוד צעיר – חוסר ההבנה, החסכים והכאב בחסרונך - תמיד היו ועדיין מנת חלקי.

חכמים ויודעי דבר גורסים ומסבירים שהזמן מרפא את הפצעים - אז איך זה שאחרי כמעט 40 שנים הכאב עדיין כל כך חי וקיים בתוכי, לא מרפה ולא מגליד? איך זה שהצלקות העמוקות אינן מתאחות?

כמה כמהה הייתי להכיר לך את משפחתי - אישי האהוב, את ילדיי המדהימים - נכדייך, לספר לך על חיי ולשתף אותך בימיי - ולהבהיר לך כמה אתה תמיד איתי, חלק בלתי נפרד ממני...

לא תיארתי שיבוא יום ואהיה יותר מבוגרת ממך - איך ניתן להסביר שבת עברה את גיל אביה? השכל הישר לא מעכל אך הזיכרון שלך וממך נשאר צעיר לנצח... אתה כבר לא תתבגר...

מה הייתי נותנת כדי רק להיות איתך כמה דקות, להכירך, להביט בך, לשאול אותך וללמוד אותך כאב - אבא שלי - אולי סוף סוף להבין את הסוגיה: למי אני כל כך דומה?! כך אני שומעת מאז גיל רך: "את כל כך דומה לאבא שלך".

מי אתה אבא שלי? אני הרי מכירה אותך רק מהסיפורים ומהתמונות שאני אוספת! מנסה למצוא חיים מהמבטים שניבטים אליי...

הגעגועים הנמשכים נעשים רק יותר עמוקים, קשים, ארוכים ובלתי מסתיימים. החלל לעולם לא מתמלא והחסכים הטביעו את חותמם לעד.

עם כל זאת אני יודעת ומרגישה שאתה שומר עלי אי שם מלמעלה, גם יודעת שאתה מביט, מחייך ולבטח שבע רצון. אולי אפילו גאה.

רוצה לדעת שאתה שלו ורגוע במקומך.

אני, אנחנו, סך הכל מתמודדים כאן למטה,

בלעדייך...".

יואל מונצח באתר ההנצחה בגלילות לחללי המודיעין ובאתר ההנצחה היישובי בקריית טבעון.